במרחקים רחוקים, על שפת אוקיינוס המתוקים, חיה קבוצת שודדים מיוחדת במינה –שודדי מטבעות שוקולד. הם היו ידועים בכל האיים הנודעים בעולם בזכות חוכמתם, אומץ ליבם, והאהבה הגדולה שלהם למתוקים. השודדים היו: ראש השודדים-מר קקאו, וניל, סוכר, שוקו, מר שמלו, אדון דבש ומר שוקולד צ'יפס.
הם שטו בספינתם, "שוקולדה", ספינה מעוטרת בסוכריות צבעוניות ודגלי טופי, אבל עיניהם תמיד נשואות קדימה – מחפשים את האוצר הבא.
יום אחד, בעודם שוקלים לאן לפנות ואיפה לחפש מטבעות שוקולד טעימים ומגרים, נשמע קול מסתורי מתוך צדפה זהובה שהגלים הביאו אל הסיפון:
"האי המתוק מחכה… תיבת המטבעות מחכה… אבל מי שילך – לא בטוח שיחזור."
השודדים הביטו זה בזה. רק הזכרת אי המתוק גרמה ללבם לפעום במהירות. האגדה סיפרה על תיבה קסומה מלאה במטבעות שוקולד מזהב, שמי שיחזיק בה יזכה למתוקים אינסופיים. אבל רבים ניסו – ואף אחד לא שב.
ההכנה למסע
למרות הסכנה, הם החליטו לצאת. מר קקאו הנהן בהחלטיות.
"אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון. מי בא איתי?"
כולם הרימו ידיים – אפילו סוכר, שתמיד חשש מהלא נודע.
הם פרשו מפה ישנה, שהייתה קרועה בקצוות ומוכתמת בטיפות שוקו עתיקות. במרכזה – סימן X גדול על האי המתוק.
וניל, הנווט, סימן בקו ישר על פני הים: "נפליג עם הרוח. מהר ככל שנוכל, לפני שהסערה הגדולה הצפויה להתרחש בקרוב תגיע."
הסערה הגדולה
הם הפליגו שלושה ימים ושלושה לילות, כשברקע שמיים שהלכו והתקדרו. פתאום, בלי אזהרה, פרצה סערה. גלים גבוהים כמו הרים איימו להטביע את הספינה. רוחות צורחות סחפו חבלים באוויר, והתורן הקדמי כמעט נשבר.
וניל נפל למים, אך שוקו זינק אחריו וחילץ אותו ממש ברגע האחרון.
"החזיקו חזק!" צעק מר קקאו. "אם לא נעבור את זה – לא נגיע לעולם!"
הסערה נמשכה שעות. כשהם חשבו שלא יוכלו עוד, השמש בקעה מתוך העננים, והם גילו את עצמם מול חוף האי המתוק.
האי המתוק – אבל לא כפי שדמיינו
האי היה יפהפה… אבל גם מבלבל. עצי סוכריות התנדנדו ברוח, אבל לעיתים לחשו בלחישות מאיימות: "זרים לא רצויים כאן…"
נהרות השוקולד נראו מפתים, אך כשאדון סוכר טבל אצבע – גילה שמפלצת מרשמלו שקופה כמעט בלעה אותו לתוכה.
"זה לא מקום רגיל," לחש מר שמלו. "האי בוחן אותנו."
הם התקדמו בזהירות. מדי פעם שמעו רשרוש בין שיחי הנוגט או צללית רצה בין עמודי הוופל.
המפגש עם השומרים
כאשר הגיעו אל פתח המערה, שם חיכתה להם קבוצה של יצורים מתוקים, אך עינייהם נוצצות באור חשוד. בראשם עמד שוקולדי, שומר ראש עטוף ברצועות שוקולד מריר.
"תעצרו!" קולו הדהד בין ההרים המתוקים. "מי שמעז להתקרב לתיבת המטבעות, עליו להוכיח את ליבו."
השודדים התקרבו באיטיות. "אנחנו לא אויבים," אמר מר קקאו בזהירות. "אבל אנחנו מוכנים לכל מבחן."
המבחנים – הפיתוי הגדול
במבחן הראשון, שוקולדי חייך חיוך קרירו ואמר: "עכשיו נראה אם תוכלו לעמוד בפני הפיתוי."
בפניהם הונחו ערימות ממתקים מכל סוג, ניחוחות מתוקים מילאו את האוויר, מקשים עליהם לחשוב. השודדים ידעו – אם יאכלו, ייכשלו.
אדון דבש כמעט נכנע, ידו נשלחה אל עוגיית מקרון מנצנצת, אבל סוכר אחז בו. "תחזיק חזק. לא בשביל זה באנו."
המסע למעמקי המערה
לבסוף, שוקולדי הרים את ידו, והכניס אותם למערה.
המערה הייתה מבוך. קירותיה זזו אט אט, מצמצמים את המעבר, רומזים שאולי לעולם לא ייצאו.
הם פסעו בזהירות, שומעים צעדים מאחוריהם. האם מישהו עוקב אחריהם?
שוקולד צ'יפס, שהלך מאחור, הסתובב וראה – צללים זוחלים על הרצפה.
"בואו מהר!" קרא.
אבל אז – אור.
הם הגיעו לחלל המרכזי, ותיבת המטבעות ניצבה במרכזו, כמו שמש קטנה.
הסוף המרגש והפתאומי
מר קקאו ניגש אל התיבה, אבל כשנגע בה – נשמע קול עמוק:
"מי שלבו טהור, יגלה את האוצר האמיתי."
קקאו נשם עמוק ואמר: "אנחנו חולקים את זה עם כל מי שאי פעם חלם על שמחה מתוקה."
ואז – התיבה נפתחה.
האור שהפיץ הפך את המערה, את השומרים ואותם – למשפחה אחת גדולה שחיה באי המתוק.
והמטבעות? הן היו הדרך להפיץ את האור לכל מי שבא.
סוף!
