מסילת הרכבת- כמהחוסר הגיעה, ושם תישאר. כמיטב המסורת, דבקה היא באוכלוסיית העיר הדלה שעל
ידה נבנתה- חסרת פאר היתה היא, ומטרד נדמתה בעיני רבים. אלא שזקן צנוע, חסר שם בעיירתו, ראה
בצרת אחרים אוצרו שלו.
יום יום ירד הזקן אל הים, שעל חופו נחה מסילת הרכבת, ובידיו הגרומות, מירק את החלודה מעל פסי
המסילה, תיקן את התחנה הישנה והקשיב לסיפורם של ילדי השחפים.
ילדי השחפים, עלובי נפש היו, בזויים בעיני אחרים עד כדי שנדמו כך אף בעיני עצמם. אהב הזקן לנקות
חלודת המסילה, אם כן אהב לאמץ אל ליבו את כאב הילדים, ולהוסיפו אל שלל צלקותיו.
ואולי הגיעו ילדי השחפים מלכתחילה אל חוף הים בשמעם שיוועה של הרכבת, שלצחוקם של הילדים, לכובעי
הגברים ולשמלות הנשים קראה, וכאב מושך כאב כפי שמזמן הוא תרופתו.
עזרו אם כן הילדים לזקן עד כי הביאו את הרכבת לימי הדרה. והרכבת, נתנה אף היא גמולם של הילדים. כעת
היו הנערים אזרחים מן המניין, עבדו הם ברכבת, יום אחר יום, זורקים הפחמים ומשמנים המסילה, מודים
לחפץ הדומם אשר הביא להם אושר, ולאותו זקן שהיה להם אבא יותר מרבים אחרים.
ויום אחד- נעלם הזקן, שחזרה הרכבת בלעדיו. תמהו הגברים בדמעותיהם,
כפי שקרא הים בגליו,
כפי שצווחו השחפים בקולותיהם
על שידעו כי לא היה קיים.
