יש לי חיים די נורמליים אני קמה בבוקר ומתחילה להתארגן לבית הספר. לפעמים אני לוקחת אוכל אבל לא תמיד יש… ואם יש קצת קודם כל אני נותנת לשמונת האחים שמתחתי. זה בסדר אני כבר רגילה לזה, אני סוגרת את התיק ויוצאת לדרך. אני אציג את עצמי אני סוהה, אני בת 9 וחצי ואני גרה בפלסטין. האחים שלי הקטנים שונאים ללכת לגן ולבית ספר ברגל האמת גם אני שונאת, כי כל הרחובות בפלסטין מוזנחים ויש הרבה אנשים מפחידים אחרי 10 דקות הליכה אני מגיע לבית הספר שלי, בבית הספר שלי אנחנו לומדים כל מיני דברים חשבון, עברית, אמנות, היסטוריה… ולפעמים באמצע השיעור יש אזעקה ואז צריך להצטופף במקלט הכי קרוב שנמצא אבל זה בסדר גם לזה כבר התרגלתי.
המורים אצלנו קשים, אם לא לאמר רעים, לפעמים לילדים שלא מתנהגים יפה ועושים שטויות הם מרביצים וצועקים עליהם, אבל אני משתדלת להיות ילדה טובה אז כרגע אני בסדר. אחרי בית הספר אני חוזרת הביתה, בבית אני משחקת עם אחים שלי הקטנים או שאני מציירת בחוברת צביעה שקיבלתי מאבא ליום הולדת שלי שנה שעברה… וככה זה כמעט כל יום אבל חוץ משבוע שעבר. לפני שבוע היה הרבה אזעקות ושלחו אותנו הביתה מבית הספר, האזעקות לא הפסיקו אז פשוט נשארנו במקלט, אבל אחרי כמה שעות אבא הודיע שהוא צריך ללכת אני לא רציתי שאבא ילך אבל אמא ליטפה אותי ואמרה שהכול יהיה בסדר, אבא נתן לכולם נשיקה על הלחי והלך. אני ראיתי על העיניים של אמא שהיא מודאגת אבל היא הייתה צריכה להיות חזקה בשביל אחי הקטנים, והשכנים שלנו שהיו איתנו במקלט ניסו לעודד אותנו ואמרו לאמא שהיא צריכה להיות גאה, אמא ניסתה להיות ידידותית וחייכה חיוך מזויף והנהנה.
עברו שעות במקלט והגיע הלילה, כולם התחילו להתארגן לישון ואימא השכיבה את אחי הקטנים וגם היא נרדמה אבל אני לא הצלחתי להירדם מרוב דאגות לאבא. חשבתי על כך שעכשיו אבא נלחם שם בשבילי ובשביל כל העם שלי, אבל ככל שעברו השעות העפעפיים שלי היו כבדים ולא הצלחתי להחזיק אותם ופשוט נרדמתי… נשמע קול פיצוץ בום! וכולם קפצו בבהלה! "כולם בסדר!?" אמא שאלה ואנחנו בחשש ענינו שכן. לאחר מכן כולם קמו והתחילו לקפל את המזרונים, לא היה הרבה מה לעשות במקלט ולא ידענו כמה זמן ייקח עד שנוכל לצאת. שרתי לאחי הקטנים קצת שירים שאני מכירה ושיחקתי איתם אבל עם כמה שניסיתי להיות חזקה בשבילם ידעתי במקום עמוק שאבא בסכנה אז באתי לאמא ואמרתי לה שאני חושבת שאבא צריך לחזור. ראיתי שקשה לה לענות אבל אז היא אמרה שאבא כבר לא יחזור ופרצה בבכי לקח לי כמה רגעים להבין מה היא מנסה להגיד וכשהבנתי גם אני התחלתי לבכות וחיבקתי את אמא והלכתי לפינה של המקלט הקטן והצפוף. אוף אני שונאת את הישראלים הם כאלה רעים למה שהם ייקחו ממני את אבא שלי? מה אין להם לב?! איך הם יכולים לקחת אבא של 9 ילדים!? העיקר שהם קוראים לעצמם נאורים.
לא האמנתי ולא רציתי להאמין שזה נכון, הייתי כל כך נסערת פתחתי את המקלט והתחלתי לרוץ, ידעתי שאולי אני עושה טעות אבל באותו רגע זה פשוט לא הזיז לי ופשוט רצתי בלי לחשוב. אמרתי לעצמי שלא משנה מה יקרה זה לא יכול יותר גרוע מלאבד את אבא שלי. כשהמשכתי לרוץ שמעתי שמישהו קורא לי השמי מאחור אבל המשכתי בשלי. אחרי כמה שעות של ריצה מצאתי את עצמי בחושך בשום מקום, לא ידעתי מה לעשות, לפתע נשמעו יריות ולאחר מכן הייתה אזעקה מה עושים?! הלחץ התחיל להתפשט ואיתו גם הדמעות. התקפלתי כמו גולם ובכל הקור והבלגן שהיה, לרגע אחד הייתי כמו מוגנת.
"אבא"," אבא", נשמעו צעקות של ילדה הבנתי מהעברית שלה שהיא ישראלית נשארתי מקופלת בתקווה שהיא לא תראה אותי, ואז פתאום היא נגעה לי בגב לאט לאט הרמתי את עיניי והיא הסתכלה עליי" את בסדר?" היא שאלה אותי אבל סימנתי לה שלא עם הראש. היא אמרה שגם היא לא ממש בטוב, איך היא לא מפחדת? מה היא לא מבינה שהיא בשטח אויב?! אבל היא הייתה מלאת ביטחון ושאלה אותי מה קרה?. עם קצת העברית שידעתי מהרחוב ניסיתי להסביר לה, היא קפצה מיד "את ערביה?" היא שאלה אותי ואני בתמימותי עניתי לה שכן. לא הבנתי מה היא מופתעת היא בפלסטין. היא אמרה לי שאני בישראל הייתי מבולבלת מאוד והיו לי כל כך הרבה שאלות איך הגעתי לישראל? כמה זמן רצתי? מה עושים עכשיו?. הילדה אמרה לי לפתע שגם אבא שלה הלך למלחמה ולא חזר ואנשים אמרו לה שזה אבוד, אבל היא לא מסכימה להאמין לזה ולכן היא פה כדי לחפש אותו. הייתי המומה לגלות שעד כמה אני והילדה הזאת כל כך דומות, למרות ההבדלים הרבים בניינו.
