כל יום נראה אותו הדבר.
אני הולך לבית הספר וחוזר הביתה, ואחר הצהריים מכין שיעורים או משחק עם חברים שלי. שום דבר לא משתנה מיום ליום, חוץ מצבע הבגדים שלי.
יום אחד היה שונה מקדמיו. אחרי הלימודים נכנסתי לחדר כדי לשים את התיק, וראיתי משהו מוזר. בפינת החדר הייתה בובה לבנה שמעולם לא ראיתי. כשהתקרבתי אליה ובאתי להרימה, היא זזה. פחות מחצי צעד, אך הבנתי שזאת לא בובה בכלל. זה היה אדם קטן ולבן. "מי אתה?" שאלתי את האדם הקטן. ומקרוב ראיתי זוג כנפיים קטנות והילה קטנה זוהרת מעל לראשו. זה היה מלאך. מלאך? מה פתאום מלאך מופיע לי באמצע החדר? אני לא ילד מיוחד- אני לא יודע לבצע פעלולים, אין לי המון חברים ואני אפילו לא הכי חכם בכיתה. במקום לענות, המלאך הושיט אליי את ידו. אחזתי בה, והוא לקח את שנינו לשמיים. הוא הראה לי את העיר בה האלים גרים- את הבתים שלהם, המקומות החשובים להם ושאר המלאכים המשרתים אותם. הם נראו גדולים יותר מהמלאך הקטן. הוא הראה לי משקפת ענקית דרכה האלים צופים בנו מלמעלה, והראה לי את המקום אליו האנשים המתים מגיעים, אבל רק מבחוץ, כי מבפנים זה מסוכן. אחרי שטיילנו בעיר האלים המשכנו להתהלך בין העננים, בלי לדבר, פשוט התבוננו בהם רוקדים עם הרוח הנעימה. שאלתי אותו "למה לקחת דווקא אותי?" המלאך המשיך לשתוק, ופתאום עלתה מחשבה בראשי.. אולי מלאכים לא יודעים לדבר? אולי הם מדברים עם המלאכים האחרים דרך מחשבות? אולי הוא ניסה לדבר איתי, אבל אני לא יודע לדבר דרך המחשבות, אז לא היה לי מושג… פתאום שמעתי צלצול עדין. "דינג!" התסכלתי על המלאך במבט שואל והוא הצביע על השמש. היא התחילה לשקוע. הוא הושיט לי את ידו שוב, וידעתי שהגיע הזמן לחזור הביתה. היה לי נחמד עם המלאך, נהניתי מהטיול ומהסיור בעיר האלים היפה. אבל לא רציתי שאמא שלי תדאג לי, אז אחזתי בידו, הייתי מוכן לחזור. המלאך התבונן בי לכמה שניות, לפני שהחזיר אותנו לעולם שמתחת. בדרך הסתכלתי על הבתים הקטנטנים שמבעד לעננים, נהיים יותר ויותר גדולים. ברגע שחצינו את העננים ויכולתי לראות את הבתים בבירור, שפשפתי את עיניי מהאבק, וכשפתחתי אותן שמתי לב לשני דברים. הראשון- הופעתי פתאום בחדרי, והשני- הרגשתי כאב. כאב חד, פתאומי, המפלח את גופי. הרגשתי דקירות בכל מקום בגופי, ושריפה- שריפה בוערת בתוכי, להבותיה מכלות אותי. זעקתי. חיפשתי את המלאך, שיעזור לי. הסתכלתי לכל הכיוונים אך לא מצאתי אותו. אמא שלי נכנסה לחדר מבוהלת, היא באה לחבק אותי אך כשנגעה בי הכאב התעצם, מיד נתרעתי ממגעה הצורב. נלקחתי לבית החולים, גופי עדיין מאיים להתפוצץ, אך אף רופא לא ידע לאבחן אותי, כולם טענו שגופי תקין ושהכל בסדר. המשכתי לסבול אף אחד לא יכל להתמודד עם הכאב שלי או לעזור לי, אז כולם התרחקו, עד שנשארתי לבד. נשלחתי ל"מקום שבו יבינו אותי", אבל המצב רק הידרדר. אף אחד לא התייחס לאש הבוערת או לכאב המחליא, אנשים ידעו רק איך 'להבין ולהכיל'.
מאז הכאב המחליא לא שכח, ומדי פעם כשאני מצליח לחשוב מבעד לכאב האופף את גופי, אני מנסה לשחזר את עיר האלים בדמיוני. זה מפחית את הכאב, רק טיפה. אני גם תוהה אם אשבר, אוותר, אם מתישהו אשכח איך מרגישה שלווה, ואשכח את יופיה של עיר האלים. ואם אשכח כיצד היא נראית, האם אוכל אי פעם לחזור אליה?
