שלוש דפיקות
שלושה חיילים דפקו על דלת ביתנו, אמא מיהרה לומר: "רק רגע, מי זה?
משה, תלך לראות מי זה בבקשה".
"אמא, אלו שלושנ חיילים עם מדים, אולי הם מחופשים לפורים?" שאל משה.
אימא מיהרה לדלת, והמילים נגמרו, אך לא רק המילים, אלא החיים נלחצו על "כפתור התחלה".
משה שאל את אימא אם הם חיילים מהצבא?
"זה לא הזמן ,משה" אמרה האמא בקול חנוק ובדמעות ומשה שב לחדר שלו, בוכה גם הוא, סגור ומסוגר לתוך מסע, שרק מתחיל, מסע שיגמר רק בעולם הבא.
"אנו חיילים מצבא ההגנה לישראל ובאנו להודיע בצער רב על בנכם שנפל במערכה הנוכחית."
שתיקה. בכי. עוד שתיקה. עוד בכי.
ואז שואלת אמא "בני יקירי?
לא לא, התבלבלתם בדירה כנראה."
"לא", ענו החיילים, ואני שומע את אמא צורחת, "כן. אתם כן."
החיילים חסרי אונים, אל מול בשורה ויחד עם אמא, מתחילים גם הם להזיל דמעה.
"יש עוד מאות משפחות כמותכם, אבל אנחנו מבטיחים שנפיץ את אור בנך.
הוא חקוק בינינו לעד."
