עוד נשוב לשם
זה סיוט, היא ידעה.
זה חלום, אגדה.
שאח יגרש אח, אלו שטויות!
שיהודי יגרש משפחה שלמה, שנלחמה כדי שהוא יוכל לחיות.
משפחה שגרה על קו אש, שטרור הוא שגרת יומה,
משפחה שהקריבה את כל כולה בכדי לשמש כחומה.
אבל הם עמדו שם, החיילים,
לבושים מדים.
אנשים ללא פנים,
מגרשים ילדים,
צופים בעיניים אדישות במשפחות שנקרעות מהבתים.
מכים נערים שבסך הכל רצו לשמור על ארץ מולדתם,
ממאנים להקשיב לילדות קטנות, שקברו את משפחתן.
מקשיבים לפקודות, אך ללא לליבם.
אך אני יודעת. עוד נשוב לשם.
הדרך אל האושר
איך אהיה מאושר ?
כל אחד בחייו אמר.
איך לא אאבד לעולם את הרצון לחיות?
איך אעביר את חיי באינספור חוויות?
ואנחנו חושבים ששמחה לרוב שווה כסף,
אז נעבוד בשצף קצף,
ונרדוף, נרדוף
נרדוף עד האינסוף,
כי רק הממון
יביא את הפתרון.
אנחנו מתרכזים בעתיד, ולא בהווה
בטוחים שבפנסיה כל הזמן שהוקדש יהיה שווה,
ושנטייל בכל העולם, נגשים חלום,
נשאיר חותם בכל מקום.
פזמון: “ואנחנו חושבים…”
אבל בסוף נגלה, שלא נשאר זמן,
ועצמותינו זקנות, פנינו מועדות לאן?
אז תתרכזו בהווה, לא רק בעתיד,
כך מובטח, תישארו שמחים תמיד.
פזמון: “ואנחנו חושבים…”
נערי המחתרות
הם איבדו את נערותם,
הלכו ללחום בשלוליות דם,
ראו זוועות שאין כמותן,
נערי המחתרות.
אומצם להרבה שינויים הסב,
הם יצאו למבצעי פגיעה באויב,
חוו כל כך הרבה צער וכאב,
נערי המחתרות.
את חלומותיהם הקריבו,
חלק את עצמם לשמים השיבו,
לחשש הוריהם לא הקשיבו,
נערי המחתרת.
הם לא פחדו, לא ראו בעיניים,
הלכו באש ובמים,
למען “ארץ ציון ירושלים”,
נערי המחתרת.
אנחנו כאן בזכותם,
אנו נספר את סיפורם,
ננסה לנקום את מותם,
של נערי המחתרת.
