זו הייתה שבת אחת התחילה רגילה אבל אף אחד לא חשב שבאמת תסתיים כמו שהסתיימה
כל המשפחה התאספה והתכוננה לחג המשמח ביותר ובמיוחד כשהוא מתאחד עם שבת.
הכל עבר כרגיל עד האזעקה הראשונה בבוקר שמשם הכל השתנה, למרות האזעקות אבי לא ויתר והחליט ללכת לבית הכנסת וכך עשה. לא מעט שעות עברו מאז שאבי יצא מהבית לא כל כך הבנתי מדוע עשה זאת? למה לסכן את עצמו? ועוד בעיר כל כך מתוחה כמו אשקלון?! לא יכולתי לחכות לשאול אותו מדוע עשה כך אבל התאזרתי בסבלנות וחיכיתי שיחזור. לאחר שחזר שאלתי אותו מדוע הלך למרות כל הסכנות ואי הידיעה של מה שמתרחש בחוץ במקום לענות תשובה הוא החליט לספר סיפור וכך סיפר –
למדתי בכיתה ו' בבית ספר שנמצא במרחק של מספר שכונות מביתי. את הדרך ביצעתי מידי יום, מאז היותי בכיתה א' בתחבורה הציבורית באוטובוס שיוצא משכונתי ומגיע בסוף המסלול לשכונה בה נמצא בית הספר.
ביום חורפי אחד, כשסיימתי את לימודי בשעה מאוחרת ופניתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס הקבועה , ממנה אני עולה לאוטובוס המוביל לביתי. הוצאתי מתיקי את כרטיס הניקובים של הנסיעות ולפתע אני מגלה שכל הכרטיסייה מנוקבת ולא נשאר לי אפילו ניקוב אחד בשביל לחזור הביתה. כסף לא היה לי, לא ידעתי מה לעשות, חשבתי לבקש מנוסעים שעלו באותה עת לאוטובוס שישלמו עלי, או לבקש מהנהג שיאפשר לי לנסוע ואחזיר את הכסף מחר, אבל הייתי ביישן, מאוד ביישן. עמדתי מול פתח האוטובוס מתלבט איך לבקש עזרה, בינתיים חלף הזמן ודלת האוטובוס נסגרה מול עיניי, והנהג התחיל את נסיעתו בלעדיי וכך נשארתי בתחנה כאשר אני אובד עצות.
התלבטתי האם להמשיך בדרך או להמתין לאוטובוס הבא שאמור להגיע בעוד כשעה ומה יהיה אז חשבתי, אני שוב אתבייש ואצטרך לראות את דלתות האוטובוס נסגרות מול עיניי.
החלטתי לחזור ברגל הביתה , הכרתי את הדרך וידעתי שתארך זמן . החלטתי לצעוד בדרך המוכרת לי תוך כדי שאני חושב על כך שהיום קצר ושחייב אני למהר ולהספיק להגיע בשעות האור הביתה. הלכתי מהר. תוך כדי הצעידה חשבתי איך אוכל לקצר את הדרך הביתה. התלבטתי האם כדאי לי לקצר דרך השכונה החדשה שרק התחילו בבנייתה או להמשיך בדרך המוכרת לי. ידעתי שהוריי ידאגו ולכן החלטתי שאקצר וכך אספיק להגיע בזמן.
נכנסתי לאזור הבנייה של השכונה החדשה, הדרך הייתה משובשת מאוד, מסביבי אבנים וברזלים וחומרי בנייה פזורים. ליבי הלם בפראות. הייתי לבד. פחדתי מאוד, הרגשתי שסכנה עלולה להפתיע אותי בכל רגע, אבל המשכתי בדרכי.
לאחר מספר דקות נשמעו נביחות מרחוק שהתחזקו ככל שהמשכתי בדרך. הפניתי מבטי. מרחוק, ראיתי דמות שחורה וגדולה שמתקרבת לעברי ונובחת בקול רם ומפחיד , זה היה כלב אימתני שרודף אחרי ואחריו ארבעה כלבים שהצטרפו אליו. כל שנייה שעוברת הם מתקרבים יותר ויותר. הייתי בהלם והרגשתי בסכנת חיים אמתית ורק לאחר כמה שניות התעשתתי והתחלתי לרוץ והם בעקבותיי.
במנוסתי, רצתי מהר ככל שיכולתי. התחלתי להתעייף , וריצתי הואטה , אני אחד והם חמישה כלבים גדולים עם שיניים חדות נובחים בקול חזק ומבעית.
הרגשתי חסר אונים ובמצוקה גדולה והרגשתי שדבר נורא עלול לקרות.
אחרי שלא נותרו בי כוחות לרוץ, התייאשתי. הבנתי שאין ביכולתי לעשות דבר, הכלבים נובחים ומאיימים ואני עומד עייף מהריצה בבהלה ובפחד. בכל גופי עוברת צמרמורת.
עצרתי, הסתובבי לעבר הכלבים שחשפו שיניהם למולי, הם היו במרחק מטרים ספורים ממני קרובים לנעוץ בי את שיניהם החדות, נשאתי את ידיי לשמיים וצעקתי בקול רם.
ש מ ע י ש ר א ל
לפתע הכלבים עצרו את ריצתם , הפסיקו לנבוח , הסתובבו והתרחקו ממני בריצה קלה. פלטתי אנחת רווחה.
הרגשתי שניצלתי בזכות המילים הקדושות אותן זעקתי מתוך אימה והקב"ה שמע את זעקתי.
באותה הרגע החלטתי שבכל הזדמנות שיש לי להודות לה' אנצל אותה ולא אוותר עליה ולכן כל פעם שתהיה לי הזדמנות להגיע למקום זה ולברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" אעשה כך ולכן לא ויתרתי והחלטתי ללכת לבית הכנסת.
אחר דברים אלו שאבי סיפר לי הבנתי, הבנתי שה' רוצה בטובתנו וגם אם נראה שלא הדבר הכי טוב קורה עדיין צריך לבטוח בה' ולסמוך עליו.
אבל חכו! הסיפור עוד לא נגמר!
לאחר כמה ימים שהמלחמה עדיין בתחילתה ורוב הדברים עדיין לא כל כך ברורים ראיתי כתבה שרצה ברשתות אמנם לא באמת רציתי לקוראה אבל היא סקרנה אותי, אז החלטתי שכן אקרא. כאשר התחלתי לקרוא הופתעתי שהסיפור התרחש באשקלון ועוד באותו המקום כמו שאבי סיפר עליו, התעניינתי יותר ויותר והמשכתי לקרוא סיימתי לקרוא והופתעתי הכתבה תיארה אדם שבאותה השבת כשהאזעקות התחילו היה בדרכו לבית הכנסת ושחוץ מאזעקות, אדם זה שמע רעשים שונים ולא רגילים, המשיך בדרכו לבית הכנסת ורעשים אלה כבר הפכו להיות לחשושים המשיך עוד וכבר שמע יריות מיד ברגע זה צעק ש מ ע י ש ר א ל מרוב פחד ואימים ממה שיבוא לפניו. לאחר דקות מספר האדם הגיע לבית הכנסת והבין מהשמועות שהסתובבו שמחבלים חוסלו באזור הבנייה לשעבר ב"ה.
