תהל,
שנה עברה מאז שאת לא פה, שנה שבה אני מרגישה אבודה ומבולבלת.
הגעגועים אלייך מציפים אותי היום יותר מתמיד.
אתמול עדן באה אליי בהפסקה, נרגשת עם שמחה בעיניים שהזכירה לי את השמחה שהייתה לך.
שאלתי אותה: "מה קרה שאת כך כך שמחה?"
"אחותי התארסה אתמול בערב," ענתה בהתרגשות.
השמחה שהרגשתי באותו רגע הייתה גדולה, אבל הייתה גם הצביטה בלב. נזכרתי בך לפני שנה וחצי, כשבאת אליי ואמרת לי, "שיר, נועם הציעה לי נישואים," עם השמחה והאושר בעיניים שייחדו אותך.
הראש שלי התמלא בתמונות של נועם. פלאשבקים שלא הצליחו לשחרר את זה שנגמר.
חייכתי, שמחתי, אבל הדמעות עמדו בעיניים, הגרון חנוק ואני לא מצליחה לנשום. כל נשימה שהצלחתי לסנן כאבה.
"שיר, הכל בסדר?" שאלה עדן.
שלוש מילים, שלוש מילים שגרמו לי לפרוץ בבכי.
עדן חיבקה אותי חיבוק עוטף, דומה לחיבוק שלך, חיבוק שהיה מלא באהבה.
לא רציתי לבכות, ידעתי שכואב לך לראות אותי בוכה, אבל הכאב והגעגועים אלייך היו חזקים ממני.
אני יודעת שאם היית יכולה, היית מסתכלת עליי במבט האוהב שלך, מנגבת לי את הדמעות ואומרת לי שטוב לך עכשיו, שאת בסדר ושדואגים לך.
אז תהל,
מלאכית שלי,
במליאת שנה בלעדייך, אני מבטיחה לך להמשיך את דרכך, להמשיך להפיץ את השמחה הייחודית שהייתה לך ושממשיכה ללוות אותך גם שם למעלה, ולהגשים את החלומות שנשארו במגירה.
נוחי על משכבך בשלום, מלאכית שלי.
