שרשרת פנינים
אז אתה הולך, עוזב,
משאיר אותי שבור,
סדוק, מצולק, כואב.
ואני נופל,
מטה,
עוד קצת,
עוד קצת,
רק מבקש שתחזור,
מתחנן שתזכור,
מבקש סליחה.
סליחה על היותי אנושי ופגוע.
סליחה על כך שאני תלותי ודביק,
סליחה על כל המעמסה שאני גורם לך.
והבור בתחתית הלב נפער,
והכאב הוא פשוט דבר אכזר,
לוקח, קורע, פוגע,
בכל המקומות הקטנים, הרגישים,
אותם המקומות הנסתרים.
ואז שקט,
הרי אתה הפסקת מזמן לדבר,
רק נשארת עד לשיחות שלי עם עצמי,
אבל גם אני כבר מפסיק,
מרים ידיים,
כי אפילו לבכות כבר לא מצליח,
והכאב נעלם,
כי הכל ריק עכשיו,
והקול ריק עכשיו,
ההד חוזר מהקירות,
ואני נשבר לחתיכות.
אחד אחר הגיע,
והוא התחיל בדיוק כמוך,
ופתאום התחלת להתגעגע,
כך קרה גם לפניך,
כמו שרשרת,
חוזרת וחוזרת,
הכל כבר צפוי, בנוי, מתוכנן,
אין דרך לעקוף את הסדר המוכן,
ואז כמו הקודמים לו הוא עזב,
משאיר אותי עם לב שהיה פעם רחב,
עכשיו הוא סדוק,
והפלסטר מתאים לסדק בדיוק.
אבל פתאום כשהוא עזב הלכת גם אתה,
פעם נוספת נעלמת,
וכמו בעבר הותרת אותי ליפול לחשיכה,
והסדק גדל והתפרץ והתרחב,
ושום תחבושת לא תעצור את הכאב,
אז נשארתי לבד בחושך,
חושב ומחכה,
לאדם שישבור את השרשרת,
האחד שלא יעזוב,
שלא ילך,
שיסתפק בי,
אדם שיאהב את השטויות שלי,
אדם שיהיה מלא בחום וחמלה,
לאחד שיתן לי מעט אהבה.
