תאומות או לא להיות

תאומות או לא להיות

הן עמדו שם. מוכנות לקרב. בריסטל, המנהיגה, עמדה שם זקופה, מוכנה להוביל. שמלתה הסגולה ושערה החום סגלגל התנופפו ברוח הקלילה. מאחוריה עמדה שלישיית המנהיגים המרשימה – טוליפ, הפיה, בשמלתה הירקרקה, ובשערה פרחים. הלן, הקוסמת, בגלימתה הכהה ובשרביט מונף. וליד הלן – ג'ייסון, האלף, בשריון כסף מעוטר אבני אזמרגד ובחרב שלופה. מאחוריהם עמדו כל צבא הלאברס:
הפיות והפיונים – ערבוביה של כנפיים צבעוניות ומבטים, ספק מפוחדים, ספק נועזים. הקוסמים והקוסמות, בגלימותיהם הכהות ובשרביטים מונפים, ולצידם – האלפים ושאר הלוחמים, בשריונות וכלי נשק שלופים.

ומצדו השני של המתרס – מוריגן, השליטה, ישבה על אפיריון שהחזיקו כמה ילדים כחושים. מסביבה עמדו כל צבא ההייטרס – לוחמים שכירי חרב בשריונות מגואלים בדם, מכשפות ומכשפים בגלימות שחורות וילדים ערפדים.

וכולן, גם ההייטרס וגם הלאברס, היו מוכנות להילחם.

"אנחנו הולכים להצליח." קראה בריסטל אל צבאה. "אנחנו אמיצים ואמיצות. אנחנו נעזור אחד לשני. אלה העקרונות של הצבא שלנו."

ובאותו הזמן: "אתם תנצחו אותם!" צרחה מוריגן על צבאה. "כי זה מה שאמרתי! כי הצבא הזה עושה מה שאני אומרת!"

"זה הרגע, זו ההזדמנות שלנו, להחזיר את הצדק לעולם."

"אתם הולכים לכסח להם את הצורה! קדימה, קשתים!"

ובאותו הרגע, בשריקה, נורה חץ כסוף וחד מכיוון ההייטרס לעבר הפיות והפיונים. כולם התכופפו כדי לחמוק ממנו, עד שהחץ הנמיך את מעופו, ופגע בג'יין. ג'יין לא הייתה פיה חזקה כל כך, היא הייתה בת 11 בסך הכל, אבל הייתה אמיצה מאוד. החץ פגע בקרסולה. היא נפלה ארצה, וטיפות דם החלו לזלוג. לין, חברתה הטובה, התכופפה אליה.

אני אחבוש לך את הפצע," אמרה לין והחלה לקרוע פיסה מחולצתה, אבל אז היא שמעה הודעה בקשר הטלפתי. יש עוד פצוע, זה הארי, הסגן של ג'ייסון. אנחנו צריכים עזרה במישהו שייקח אותו למרפאה. הקשר הטלפתי היה קשר שנוצר בין כל הלאברס, כדי שבמקרה חירום יוכלו לתקשר. לין נדרכה. "תלכי, זה בסדר," אמרה ג'יין, שגם קיבלה את ההודעה, "זה רק דימום קטן." לין השתכנעה ורצה לכיוון גדוד האלפים.

לין הייתה פיה חזקה. מאוד. אמנם קצת פחות בקסם שלה, אבל היה לה כושר גופני מעולה. מאז שהייתה קטנה תמיד צחקו עליה, כי תמיד עשתה ספורט עם הבנים ולא התעניינה בשום דבר "של בנות" – איפור, או משחק בבובות, אבל לא היה לה אכפת. היא תמיד נשארה מי שהיא. אז עכשיו, היא רצה בכל המהירות לעזור להארי, כי הכוח והאומץ שלה, היו כאין וכאפס לעומת החמלה שלה. כשהגיעה, היא עזרה בכל הדרוש והובילה את הארי למרפאה. כשחזרה לגדוד הפיות, היא ראתה את ג'יין הולכת לאיטה לכיוון המרפאה, ודם רב זורם מהפצע ברגלה. "זה החמיר?" שאלה לין. "כן," אמרה ג'יין, "אבל אני אהיה בסדר, מבטיחה. יש עוד אנשים שצריכים אותך." לין השתכנעה, ומיהרה לעמדתה.

*

סופי הייתה קוסמת צעירה. היא הייתה בת שש עשרה בסך הכל, אבל הייתה קוסמת מוכשרת מאוד, ביחס לנערה מתבגרת. שנה קודם לכן, היא אימצה אליה פייה קטנה בת חמש, בשם לילי. לילי נמצאה ברחוב, עזובה, על ידי סופי וקוסם זקן בשם פרסיבל, ומאז סופי טיפלה בה. היא עזרה לה לשלוט בכוחותיה, לימדה אותה והייתה כמו אחות גדולה בשבילה. עכשיו, בקרב, לילי נצמדה אל סופי ואמרה שהיא מפחדת. סופי לקחה אותה הצידה ורכנה אליה. "לילי, תקשיבי, אני יודעת שאת מפחדת." אמרה סופי. "אבל תזכרי, שהכל יהיה בסדר. אוקיי? הכל יהיה בסדר. לא משנה מה, אנחנו ננצח את הרעים. בריסטל חכמה, וכל עוד היא המנהיגה שלנו, אנחנו ננצח." לילי הנהנה לאיטה וחייכה, ובאותו הרגע, בשריקה, נורה חץ לעברן. הן לא שמו לב, סופי בדיוק חיבקה את לילי, ואז החץ פגע בכתפה של לילי, שמיד, חום גופה עלה.  סופי הרגישה בזאת מיד.
"לילי!" היא אמרה. "את חמה!"
"סופי…" לילי התחילה לומר, אבל קולה נקטע והיא התעלפה בזרועותיה של סופי. סופי לא איבדה שליטה. היא הרימה את הילדה הקטנה ואימצה אותה אליה, ורצה אל המרפאה.

*

בריסטל לא ידעה מה לעשות. חצים ומרפאים התרוצצו סביבה. היא ניסתה לעזור, היא ניסתה להשיב מלחמה לדרקיסטים, אבל שום דבר לא צלח. היא רק נאחזה בתקוותה היחידה, שלישיית המפקדים שלה… או שלא. ליבה צנח אל קרסוליה כשנזכרה איך רק לפני דקות ספורות, שלושת מפקדיה נורו באותו הזמן, ועל כל אחד ואחת מהם החץ השפיע בצורה שונה. טוליפ קפאה, במלוא מובן המילה – היא התכסתה כפור. הלן התקשתה לנשום, והיה צורך בחמישה מרפאים שינשימו אותה, וג'ייסון… היא עדיין לא הבינה בעצמה מה קרה לו. ברגע שפגע בו החץ, מבטו היטשטש, והוא בהה בשטח שמסביב. תנועותיו נהיו ארוכות ואיטיות יותר, והוא… לא הגיב. כאילו לא היה לו קשר עם העולם. זה היה קשה במיוחד לבריסטל. ג'ייסון היה… בן הזוג שלה. בזמן המלחמה היא הייתה מדחיקה את רגשותיה, והם היו מתנהגים כשותפים לצוות, ולא כזוג. אבל בכל זאת… זה לא היה סוד. היא תמיד המשיכה לאהוב אותו. אבל עכשיו… הוא לא הגיב. בריסטל ניסתה להדחיק את רגשותיה. היא צריכה להדחיק את רגשותיה. יש לה צבא שלם להנהיג. אז קדימה.

*

סופי, קוסמת.

פרסיבל, קוסם.

לין, פיה.

קונר, פיון.

צ'ייס, אלפית.

ארתור, אלף.

ובריסטל.

בריסטל כינסה את ששת הלוחמים והלוחמות מתחת לעץ שיטה.

"אנחנו במצב נואש." היא אמרה. הלאברס הביטו בה בפליאה. ממתי בריסטל מתייאשת? "אבל יש תקווה." היא הוסיפה. "אתם. אתם התקווה." מבטיהם המתפלאים הוחלפו במבטים רציניים ונכונים להכל.

"פרסיבל, סופי, צ'ייס, ארתור, לין, קונר – כינסתי את כולכם כאן כדי שתחתמו הפסקת אש עם מוריגן וההייטרס."

"מה? –"

"אבל –"

"איך? –"

"אני רוצה שתלכו למחנה ההייטרס. תדברו עם מוריגן. תחתמו על הפסקת אש. תחזרו. אנחנו נמצא דרך לרפא את הפצועים ונבנה את הצבא מחדש. נילחם שוב, וננצח הפעם. זה מובן?"

"כן." הם ענו במקהלה. הם ראו שמשהו עובר על בריסטל.

"אז קדימה, תצאו לדרך. ותפעילו קשר טלפתי ביניכם, ואיתי. בהצלחה!"

 *

"אנחנו רוצים לדבר עם מוריגן," אמרה סופי להייטר הראשון שפגשו. "זה חשוב."

הם לבשו גלימות שחורות עם ברדסים, שסופי זימנה כמה דקות קודם בהינף שרביט. הגלימות הסתירו את מדי הלאברס וכלי נשק שלהם.

"תן לנו להיכנס." אמרה צ'ייס בתקיפות. "זה קשור ל – " היא רכנה אל אוזנו של ההייטר ולחשה: " – לילדים האבודים של מוריגן, אלה שברחו!"

הסתובבה שמועה ששלושה מהילדים האבודים של מוריגן – אלה ששירתו אותה והחזיקו את האפיריון שלה – ברחו ממחנה ההייטרס.

ההייטר נראה מפוחד לרגע. הוא זז הצידה ואפשר להם להיכנס, וליווה אותם עד האפיריון של מוריגן. "המפקדת!" הוא קרא. "מה, ג'ון?!" היא צרחה.

"זה ג'ק…"

"אותו דבר, ג'יימס!! דבר כבר, אין לי את כל היום!"

"הם רוצים לפגוש אותך! זה בקשר ל… ל… לילד…"

"דבר!!" היא צרחה.

"לילדים האבודים." הוא השלים, ונסוג צעד אחורה. "אלה שברחו."

"למה לא אמרת?! תביאו אותי לאוהל." היא פקדה על הילדים שלמטה.

הילדים נשאו את האפיריון לאיטם לכיוון אוהל קרקס עצום שעמד במרכז המחנה. הלאברס התאפקו לא לעזור להם. האפיריון של מוריגן הונח על הקרקע מול האוהל, והילדים נשאו אותה על כרית גדולה אל תוך האוהל.

ברגע שהלאברס ומוריגן התיישבו בחדר, מוריגן על כיסא מלכות מפואר, הילדים הכחושים יצאו.

"אז, מה אתם רוצים?" שאלה מוריגן.

"אנחנו…" התחילה לין.

"מעוניינים ב…" אמר קונר.

"הפסקת אש." אמר ארתור, ובאותו הרגע הם הסירו את הברדסים וחשפו את דמויותיהם. לפני שמוריגן הספיקה לצרוח "שומרים!" צ'ייס זינקה והצמידה סכין לגרונה. "בשם בריסטל!" היא קראה.

מוריגן הקישה באצבעותיה והסכין הסתובב לכיוון גרונה של צ'ייס. סופי הניפה את שרביטה והסכין הפך לעשב וצנח על הרצפה.

"שומרים!" מוריגן צרחה. "שמישהו יעזור לי! שישה לאברס נמצאים איתי באוהל!! תגבורת!!"

"אין לך מה," אמרה סופי, "כישפנו את כל האזור, השומרים שותקו מרחוק."

"ולענייננו…" אמר פרסיבל, "הפסקת אש. מה את רוצה תמורת הפסקה?"

"אתם יודעים מה אני רוצה…" אמרה מוריגן. "את המנהיגה שלכם… את בריסטל."

"אין שום סיכוי…" סיננה צ'ייס.

"אין מצב." אמרה לין.

"פשוט לא. לא." אמר ארתור.

"גם לא בחלומות." אמר קונר.

"על בריסטל לא מוותרים." אמרה סופי.

"אז…" אמר פרסיבל, "אולי… זהב? יהלומים? ניקח הכל מטירת בית הספר בממלכה הקסומה."

"לא. אני רוצה משהו חי." אמרה מוריגן. "אולי… אתם."

מה עושים? שאלה לין בקשר הטלפתי.

אין ברירה… אמר ארתור.

אבל מה עם לילי? שאלה סופי.

וג'יין? הוסיפה לין. אנחנו לא יכולות לעזוב אותן ככה…

אל תדאגו, אמרה צ'ייס. יש לי תכנית.

בטוח? שאל פרסיבל.

תסמכו על צ'ייס. אמר ארתור.

אז הולכים על זה? שאל קונר.

קדימה. אמרה סופי.

"אנחנו מסכימים." אמר פרסיבל למוריגן. "אנחנו נעשה הכל למען בריסטל והלאברס."

"טוב ויפה." סיכמה מוריגן. "אבל תשחררו את הכישוף." סופי הביטה בפרסיבל במבט שואל. הוא הנהן קלות.

*

אנחנו שבויים זמניים של מוריגן. לצ'ייס יש תכנית. בריסטל קיבלה הודעה טלפתית מסופי.

אין ברירה אחרת? שאלה בריסטל בחזרה.

אה… שאת תהיי השבויה?

בעיקרון הייתי מסכימה, אבל הלאברס צריכים אותי…

בריסטל ידעה בדיוק למה מוריגן רוצה אותה.

כי…

הן היו אחיות.

תאומות.

היא זוכרת…

שתיהן יושבות בבית יתומים. בריסטל על ספה גדולה, סביבה מכורבלות ילדות קטנות. מוריגן, לעומתה, יושבת זעופה בפינה.

אישה מהודרת בשמלה סגולה נכנסת לבית היתומים. היא מדברת יחד עם גברת אדמונס, המנהלת, והן נכנסות למשרד המנהלת. כעבור רבע שעה הן יוצאות וקוראות למוריגן ובריסטל. גברת אדמונס יוצאת, והן נשארות בחדר יחד עם האישה המסתורית, שמציגה את עצמה כמדאם אבונלי.

"אתן קסומות." היא אומרת.

"באמת?" עיניה של בריסטל נפערות.

"איך זה הגיוני?" מסננת מוריגן.

"קורים לכן דברים מוזרים?" מדאם אבונלי שואלת, והן מהנהנות. "אלה הכוחות הקסומים שלכן."

כבר באותו היום, מדאם אבונלי לקחה אותן למקום מדהים, לממלכה הקסומה. הן למדו שם לשלוט בכוחות העצומים שלהן. הן הכירו חברים וחברות חדשים.

עד ש…

מוריגן נעלמה.

במשך שנה בריסטל הייתה במסע חיפושים אחריה. אחרי אחותה התאומה האהובה. עד שיום אחד…

באותו היום היא הגיעה ליער עצי דקל שחורים, שהיה נראה שאין לו סוף. הייתה לה תחושה חזקה שמוריגן שם.

"מוריגן?" היא אמרה בשקט בהתחלה. "מוריגן!"

"כן, בריסטל." זאת הייתה מוריגן. "מה, אחות גדולה?" בריסטל כל כך הופתעה בהתחלה שמעדה, ונאחזה באחד מהעצים השחורים.

"אל תקראי לי אחות גדולה." בריסטל התעשתה. "ההפרש בינינו הוא רק כמה דקות, אנחנו תאומות, ואנחנו שוות."

"אם אנחנו כל כך שוות, למה עברה כבר שנה מאז שנעלמתי, ורק עכשיו הגעת?"

"אני מחפשת אותך כבר יותר משנה."

"מה שתגידי."

בריסטל עדיין לא ראתה את מוריגן, שהתחבאה בין העצים. "למה נעלמת?"

"בואי נגיד ש…" אמרה מוריגן, "אחותי התאומה טובה ממני בהכל, מתמצאת בממלכה הקסומה כאילו נולדה שם, יש לה כבר הרבה חברים ומעריצים – "

"על מה את מדברת?" קטעה אותה בריסטל. "מוריגן אגתה ווילנס, על מה את מדברת?!"

"בריסטל אמרלד ווילנס, לא שמת לב שמרוב שהיית שקועה בכוחות ובחברים החדשים שלך, לא התעניינת במי שאמורה להיות הכי חשובה לך, אחותך התאומה?!"

בריסטל התנשמה. לפתע, סלילי עשן הגיחו משום מקום, הפילו אותה לאדמה וכבלו אותה, כאילו היו חבלים חזקים. בריסטל שכבה משותקת.

"ברחתי כדי למצוא לי חברים. ברחתי כדי לשפר את הכוחות שלי. בממלכה הקסומה המדהימה של מדאם אבונלי, היה חסר משהו – כשפים. היו שם רק קסם, ריפוי, הדברים שאת טובה בהם, לא אני. לא שמת לב לזה אי פעם?

הסתובבתי בכל העולם, עד שמצאתי את זה."

ולפתע, מוריגן יצאה מהצללים, וחשפה את דמותה – אישה גבוהה ומאיימת, קצוות שערה כחולים כהים, היא לבושה בגלימות שחורות וכסופות, ומאחוריה – צבא עשן שלם. היא הקישה באצבעותיה, ונחש עשן הגיח והכיש את בריסטל.

"שלום ולא להתראות, אחות גדולה…" עיניה של בריסטל נעצמו, והיא איבדה את הכרתה.

בריסטל זכרה הכל, כאילו זה קרה רק לפני יומיים.

*

בהתחלה היא חשבה שהיא הוזה. שישה לאברס צעדו לכיוונה. אבל אז היא הבינה שזה נכון. סופי, פרסיבל, צ'ייס, ארתור, לין וקונר חזרו.

היא רצה אליהם. "מה קרה?"

"יש הפסקת אש." אמר ארתור.

"הצלחנו!" קראה לין.

"ו…" סופי אמרה והוציאה מגילת קלף מכיס גלימתה… "את מוכנה?"

קונר תופף על ברכיו.

"השגנו את התרופה הסודית!" אמרה צ'ייס. "להשפעת החיצים!"

"כתוב פה," אמרה סופי, "שצריך תאומות שנפרדו ומתאחדות עכשיו."

בריסטל ידעה בדיוק מה לעשות. בלי לומר מילה לששת הלוחמים, היא רצה היישר אל מחנה ההייטרס, שיגרה קסמים שבלמו כל מי שרדף אחריה, ומיהרה אל אוהל הקרקס הענק שבמרכז. היא ראתה את מוריגן, ובלי היסוס, מיהרה אליה וחיבקה אותה.

" בריסטל!" קראה מוריגן. הן התחבקו ארוכות.

"רק רציתי שנתאחד מחדש…" הודתה מוריגן.

"אבל עשית את זה בצורה קצת קיצונית, ואני לא סולחת לך." אמרה בריסטל.

"אבל… את רוצה צבא בריא, לא? בואי נחזור למחנה שלך, נרפא את הפצועים, בעזרת התאומות שהתאחדו…"

הן חזרו אל מחנה הלאברס. כולם מאוד הופתעו, לראות את בריסטל ומוריגן מחובקות, שתי האויבות המושבעות…

"אנחנו תאומות!" קראה בריסטל. "אני מצטערת שהסתרתי את זה…"

"מעכשיו, כולנו יחד." הצהירה מוריגן.

מאוהל המרפאה יצאו המרפאים, תומכים בעשרות הפצועים.

"לילי!" קראה סופי, ומיהרה אל הילדה הקטנה.

"ג'יין!" קראה לין, ומיהרה אל חברתה.

"הבטחתי, לא?" אמרה ג'יין. "אני בסדר!" שתיהן חייכו.

טוליפ, הלן וג'ייסון יצאו, תומכים אחת בשני. בריסטל מיהרה אליהם וחיבקה אותם אחד אחד. ולא, את ג'ייסון היא לא נישקה.

הם נראו מופתעים לראות את מוריגן שם, אבל הם ידעו שהן תאומות.

צבא ההייטרס הצטרף. הקוסמים והמכשפות התיידדו. הפיות, הערפדים והילדים העבדים נהיו חברים תוך שניות ספורות. האלפים ושכירי החרב כבר למדו אחד מהשני.

זה היה ברור, התחילה תקופה של שלום.

עד כמה אהבת את היצירה?