ט-י

מי שלא בא, ריכלו עליו. ואפילו מי שבא, גם עליו ריכלו לפעמים. כך תמיד היה בכל פגישה של אנשי העיירה, וכך כנראה תמיד יהיה. באותו

הבוקר שלי התחיל כמו כל בוקר רגיל. מתוך החלום אני שומעת: “יעל, יעל קומי כבר 7 את תאחרי לבית הספר” זאת הייתה אמי שניסתה להעיר

סלחתי לך. על המכות הכואבות שהותירו בי חותמות, על חוסר שינה בלילות ועל שנכנסת לי לחלומות. סלחתי על התעללות פיזית ונפשית חוסר אנושיות והורדה לתחתית,

כתיבה היא דבר מופלא שהיתה בבריאה. כתיבה דורשת מחשבה והרבה ניסיונות כדי להגיע להצלחה. בהתחלה קשה ואחר כך מתגלגלות המילים ויוצרות שיר מופלא ומקסים שמתנגן

העצים תמיד שותקים. בעצב, בכעס, באש ובמים אצלם תמיד הכל יהיה שקט פי שניים זה נשמע נחמד ככה לחיות, בלי שום תלונות ודאגות, אין שום

עץ נותן בלי רצון לקבל תמורה אבל אחרים יתנו בשביל לצלם תמונה תמונה, עוד תמונה, מתי יגמר? מתי נצא לטבע, טיפה להתחבר? עד שזה יקרה

יש עצים שכשהם בוכים הם נושרים יש כאלה שפשוט שותקים הם לא אומרים דבר ופשוט מחכים שיעבור אך כשמגיע לו טו בשבט הם מחליפים למסכה

ישנו גרעין קטן בלב העולם גרעין שלא במודע נישלח לאדמה. הגרעין החליט שמשימתו היא לגדול, אבל אך יעשה זאת מאום אינו יודע. לבד הוא בעולם

עומד כאן לבד בסופות, ברוחות עומד כאן חזק בהצפות בבצורות לפעמים מתנדנד מעט לפה ולשם אך תמיד נשאר במקום נעמד לא נופל, נשאר חזק שום