תיאטרון עדות

תיאטרון עדות / יובל הומינר

זה התחיל במקרה בכיתה ח', זכיתי להשתתף בפרויקט מדהים. כמו כל תלמיד חיפשתי כמה שיותר דרכים להתחמק מלמידה, (קצת אירוני בהתחשב בעובדה  שתלמיד זה מאותו שורש של למידה…) ולכן כשחברים שלי סיפרו לי על המפגש הראשון של הפרויקט, בו לא רק הפסידו שעות לימודים, אלא גם אכלו עוגיות ושתו שוקו, דבריהם הלהיבו אותי מאוד. בנוסף הם אמרו משהו בסגנון: "נפגשים עם ניצולי שואה וכזה שומעים ת'סיפור שלהם, משהו כזה…" אך לזה פחות הקשבתי. למרות זאת  החלטתי שאני מצטרף ולא משנה מה, אז 'חפרתי' קצת למחנך שלי דאז, שהיה קצת רחפן ולבסוף הוא אישר לי להצטרף. ההחלטה לא לוותר על הפרויקט הזה הייתה אחת מההחלטות הטובות שעשיתי אי פעם, בלי שום מושג עד כמה משמעותית היא.

אחרי שההתלהבות מהשוקו והפסד שעות הלימודים שככה, הבנתי שאני בתוך פרויקט מטורף. פרויקט בו חבר'ה מכיתה ח' נפגשים עם ניצולי-שואה מהאזור בו הם גרים. שומעים את סיפורם, ומתישהו גם מציגים את הסיפור שלהם.

 אבל זה לא רק זה, זה  היה הרבה מעבר.

במהלך שנה שלמה, התחברנו רגשית לניצולים, הבנו איזה חיים קשים ומדהימים הם עברו וכמה חשוב  שלא נשכח אותם לעולם. כי יש לנו המון המון דברים ללמוד מהם, אכפתיות, ערבות הדדית, אומץ ועוד הרבה מאוד תכונות מדהימות.

אז ככה, פעם בשבוע היינו נפגשים- ניצולי שואה, דור שני ואנחנו, התלמידים – הדור השלישי, (אולי הדור האחרון שזוכה לשמוע את הסיפור מפי ניצולי השואה עצמם) והמנחים. לכאורה אין שום קשר בין משתתפי הפגישה, כי איך קשורים ילדים בני 14 למבוגרים בני 50 ולזקנים בני 80+? ובכן יש קשר ישיר. אנו חבים להם את חיינו. חובה עלינו ללמוד מהם, להמשיך את דרכם ולוודא בכל מחיר שהארץ האהובה שלנו תישאר שלנו, שלמה ולא מפולגת, כדי שההקרבה שהם ובני דורם הקריבו לא תהיה לשווא.

הפגישות התקיימו בבית התרבות של שדה אליהו, הקיבוץ בו גרה אחת מניצולות השואה שהשתתפו בפרויקט.

בכל יום שני בבוקר היינו מגיעים.

הניצולים מכל רחבי עמק המעיינות בו אני מתגורר, אנו, התלמידים בבית הספר בשדה אליהו בו אנו לומדים והמנחים (עזרא ועירית דגן המדהימים) באו במיוחד מהמרכז עד אלינו,  התיישבנו כולנו ביחד במעגל, כשווים.

ולאט לאט, כל אחד מהניצולים סיפר את סיפורו,  לא בבת אחת. זה לא היה סיפור, הזדהות, כאב ויאללה להמשיך בחיים ולשכוח מזה, ממש לא. בכל מפגש כל אחד סיפר קצת, בהתחלה סיפורי ילדות רגילים מלפני המלחמה, אחר כך  חוויות ראשונות מהמלחמה עצמה ומהשינוי הגדול באורח חייהם של הניצולים ועד הסבל והזוועות במחנות, במחבואים, בקבוצות הפרטיזנים או בכל מקום אחר, וכן הלאה עד השחרור המיוחל וההגעה לארץ. הייחוד בדרך הסיפור הזו היא שהפכה את הפרויקט למיוחד כל כך, כי מטרת הפרויקט הייתה, לא רק לשמור את סיפורי הניצולים, אלא גם לעזור להם לחלוק את סיפורם ובעצם לשחרר את הזיכרונות הכואבים שלהם, ומנגד לאפשר לנו, התלמידים, לשמוע, להבין, אפילו קצת ממש, וכך לצמוח ולגדול מזה. לכן גם אנחנו התלמידים השתתפנו בסבבי הסיפורים, סיפרנו סיפורי ילדות שלנו, השתתפנו כשהיו משחקי אסוציאציות עם חפצים וזיכרונות ועוד. כמובן עלינו לא עברו זוועות המתקרבות בשום צורה למה שעבר על הניצולים אך כך הצלחנו להתחבר באמת, ניצולים עם ילדים. אנשים. חברים. וכך אחרי שנה של התהליך הזה הכרנו טוב מאוד את הניצולים המדהימים, אנשים נפלאים, חזקים ואמיצים שבלעדיהם כאמור לא היינו חיים, חיים טובים כמו שיש לנו עכשיו, כי לא היו לנו הורים או מדינה לחיות בה.

לאט לאט ממש הרגשנו "דומים" כביכול לניצולים. הבנו אותם, עד כמה שניתן והזדהינו איתם. ורק ככה, כשאנחנו מבינים עד כמה שאפשר את סיפוריהם, ולא רק את המילים והזיכרונות אלא גם את הרגש שלהם, אותו אי אפשר להביע במילים, רק אחרי כל התהליך שעברנו היינו סוף סוף מוכנים להעביר את סיפורם הלאה.

אבל פתאום כמו כל דבר אחר בשנה האחרונה, נעצרנו. הקורונה פגעה בנו ומנעה מאיתנו להיפגש, למרות זאת המשכנו להיפגש, בתחילה ב'זום' גם עם הניצולים, כדי לשמוע את סוף סיפורם ולאחר מכן רק אנחנו, הילדים, עם עזרא ועירית דגן, ביחד איתם, ועם עמית מנהלת ההפקה שלהם, התאמנו על הטקסט שעירית כתבה אשר כאמור גולל את סיפורי הניצולים אותם שמענו, ואף ניסינו לקבל קצת מושג בתיאטרון, כי כאמור אני לדוגמא לתכנית הגעתי בטעות, בלי ידע מוקדם של תיאטרון או כדומה. למרות שבסוף, על הבמה עצמה. הרוב הגדול, אם לא כל המופע היה פשוט מרגש.

הרגשות שקיבלנו מהם והעברנו הלאה, לכל צופי ההצגה.

לצערנו הקורונה לא הפסיקה להכות, ובעוד אנו מאבדים משתתפים שהם גם שחקנים על ימין ועל שמאל ידענו שאנחנו בעיצומה של שליחות וחובה עלינו להמשיך בתהליך גם אם "רק" בשביל הניצולים. בשביל לעזור להם לסגור את סיפורם ולהעביר אותו הלאה החוצה מהם, לעזור להם לשאת בנטל וללמוד ולצמוח מהם כאומה.

 לצערנו אף הצטמצמה כמות ההצגות לפעמיים בלבד, ובאו פחות אנשים משציפינו, אך למרות ואולי בגלל זה ההצגה עצמה הייתה מרגשת וחזקה עד מאוד. במיוחד כי הניצולים עצמם ישבו עמנו על הבמה והקריאו בקול רועד ונרגש חלקים מסיפורם.

 הפרויקט הזה הוא פרויקט מדהים ונכון, שעוזר לניצולים המדהימים שאנחנו חייבים להם את חיינו, והכי חשוב עוזר להעביר את סיפורם הלאה לדורות הבאים כדי שלא יישכח לעולם. כי "עם שלא יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." ואנחנו העם הנבחר, שצריך להוביל את כל העולם, למרות גדלנו הפיזי הקטן מאוד, מעוררים שמות בעולם בכל עת ועת. לכן על אף כמה וכמה עלינו לעמוד בדרישה לזכור את עברנו, ללמוד ממנו ולעולם לא לשכוח.

 אספקט נוסף שהפרויקט שינה בחיי, ואני בטוח שגם בחיי חבריי שהשתתפו בפרויקט הוא צורת ההסתכלות שלנו על העולם. זה הכניס אותנו לפרופורציות – מה זה שבועיים בידוד מול שנתיים בלי לראות אור שמש? מה זה מבחן מתמטיקה מול לחימה יומיומית על החיים?

הצלחתי ממש לראות איך ניצולים שבתחילת הפרויקט דיברו בשקט ובאיטיות פותחים את ליבם ומשחררים את כאבם, זה ממש הקל עליהם.

לפרויקט כבר למעלה מ70 סבבים ברחבי הארץ שהושלמו בהצלחה, הועילו לניצולים ושימרו את סיפורם בעזרת הצגה מצולמת ומוקלטת הנמצאת באינטרנט לכל החפץ בה.

ולסיכום ספוילר קטן. המילים שאמרה חוה, אחת מהניצולות, בסיומה של ההצגה: "אנחנו, ניצולי השואה, קיווינו שמאורעות המלחמה ישמשו דוגמא חיה ודוממת, כתמרור אזהרה לכל הדורות שיבואו אחרינו, בכל מקום בעולם. לצערנו העולם לא למד, השואה, אותה מלחמה, לא הצליחו למגר ולבער את שנאת החינם, הגזענות הדיכוי וההרג, שיש בכל כך הרבה מקומות, כמעט בכל רגע בעולם. אם נצליח אנחנו, להוציא מאיתנו את הרוע. ללמוד לקבל את כל מי שאחר ושונה, את כל מי שנרדף, אולי אז, נוכל להיות אור לגויים, וסוף סוף גם אור לעצמנו." אז כמו שאמרה חוה – אם כל אחד מאיתנו יקיר ויעריך את העובדה שהוא חי, בארץ המובטחת, בטוב ובשלווה יחסית. וידע להעביר את הטוב הזה הלאה, לאט לאט, קמעא קמעא, כך אנחנו, וגם שאר העולם, נשתפר ונהפוך את עולמנו למקום טוב יותר לכולנו.