תלמיד חדש בבית הספר/ יהב שמעוני

היי אני לירון, אני תלמיד חדש בבית הספר "גלילים"
אני עולה לכיתה י .
אתמול החברים מהבית ספר הקודם ארגנו לי מסיבה
כולם קוראים לזה "מסיבת פרידה", אבל רק אמא שלי חייבת להדגיש שזה "לא פרידה זה רק התחלה במקום אחר עם הזדמנויות חדשות"
אתם יודעים איך זה, בילבולי מוח של אמהות.
האמת שלמרות שזה היה כנראה הערב האחרון עם החברים שלי, שהם בשבילי אחים, וזה אמור היה להיות אירוע מרגש או אפילו עצוב, היה לי ממש כיף לרגע הרגשנו ממש כמו מבוגרים, יונתן היה על עמדת הדיג'יי
היה מלא אוכל שרנו ורקדנו כמו מטורפים
לכמה שעות הצלחתי לשכוח שממחר אני מתחיל חיים חדשים במקום אחר עם ילדים שאני לא מכיר.
כשהסתיימה המסיבה וכולם הלכו אחרי שנפרדו ממני בפעם האחרונה (עד לאיזה שיחת סקייפ מטופשת שנתקעה כל רגע )
עליתי לחדר כיביתי את האור ונכנסתי למיטה.
לפתע נשמעה נקישה בדלת של החדר ומיד אבא שלי נכנס -גם משהו שאני לא מבין, למה לדפוק אם במילא הוא לא מחכה לאישור, או בכלללי מחכה.
זה היה ברור שהוא לא בא להגיד לי רק לילה טוב ובהצלחה מחר.
הוא אמר לי שהוא יודע שאני קצת כועס עליו שבגללו אנחנו עוברים עיר ומשנים מסגרות, אבל שאני אנסה להסתכל על זה כמבחן שהחיים מנסים להעביר אותי, לצאת מאזור הנוחות שלי, להכיר אנשים חדשים שמי יודע אולי יכנסו לי לחיים באופן משמעותי,
ואני שתקתי לא בדיוק הבנתי למה אני צריך את כל המבחנים האלה באמצע החיים, כבר היה לי את החברים שלי, את הבית ספר שכמובן לא סבלתי אבל כבר התרגלתי אליו (בסופו של דבר כמו כולם).
לבסוף הוא אמר לי שהוא אוהב אותי נתן לי אגרוף לחזה ואיזה סתירה יפה ואמר לי לילה טוב גבר,
לילה טוב אבא.

בבוקר קמתי עם הרגשה מוזרה כזאת, כאילו אני יוצא למלחמה של אי וודאות.
כשנכנסתי לאוטו של אמא שלי והתחלנו לנסוע לרגע הייתה לי מיין הרגשה טובה כזאת, כאילו הולך להיות יום ממש טוב
הגענו, אמא שלי הורידה אותי כמה מטרים לפני הבית ספר.
מין הסכם כזה שלנו שלא תעשה לי פאדיחות כמו שהיא אוהבת.
התקדמתי לכיון השער- הייתי קצת באיחור אז לא ראיתי הרבה ילדים נכנסים, אבל כן ראיתי ילד אחד לא נראה מאיים במיוחד, הוא בא להיכנס, אבל רגע לפני ראיתי אותו עוצר את עצמו ומביא לחבורה שמהצד נראה שלהתעסק איתה לא נראת בחירת השנה, שלושה בריונים, אחד מהם עומד בראש ושניים בצדדיו, הילד נותן לבחור מקדימה שתר של 50,מקבל בתמורה איזה סטירה קלה בעורף כדרשת שלום וממשיך בחייו כרגיל.
כל האירוע הזה כמובן קרה במציאות בדיוק לחמש שניות, אבל מוחי כבר עשה את העבודה והבין שהכניסה שלי לא הולכת להיות שונה.
כשנכנסתי אל השער מי שהיה נראה כבריון הראשי נגש אליי ואמר לי, אני לא מכיר אותך, אתה חדש פה?
ניסיתי להסביר, אבל הוא מיהר לקטוע אותי-בטענה שזה לא אכפת לו ושאני יביא לו 20 שקל כמנת פתיחה
עד אז הבנתי שמנת פתיחה זה מנה שאסור לך לאכול בשביל לשמור מקום לעיקרית, אבל לא נראה לי שלזה הוא התכוון.
הבטתי בוא לכמה שניות והוא גם, ביומיום אני נער לא פראייר, וגם לא אחד כזה שמחפש לריב.
אבל הוא לא ציפה לזה,אני מודה אני לא נראה הבחור הכי חזק אבל אני לא פראייר גם במובן הזה.
הוא ניגש אליי יותר קרוב הפעם, פה כבר הייתי מוכן בעמידת מוצא- משהו שאני זוכר מאיזה חוג לחימה שהייתי בכיתה א, אל תשאלו.
הייתי מוכן כבר להילחם על חיי ועל הדרך להציל את העולם מכוחות הרשע, נשבע זה עבר לי בראש.
אבל אז הוא פשוט התחיל לצחוק וגם החברה מאחוריו
הנחתי שעברתי את זה, אבל אז הוא שינה למבט רציני בשניה ואמר לי ,משהו ממה שאמרתי לא היה ברור?
אמרתי לו שעבדתי קשה בשביל הכסף הזה ואני לא מתכוון להביא אותו לאף אחד בטח לא לבן אדם כמוך.
הוא חייך אליי ואז ניגש לאוזן שלי ולחש הפעם עברת אותי, יש לך מזל שאתה חדש, מחר אתה מביא לי כפול.
אל תנסה אותי,אמר ואז השליך אותי לתוך בית הספר בדחיפה.
איזה כיף להתחיל כך שנה הא?
זהו שזה באמת רק ההתחלה, כנכנסתי מהירתי להיכנס לתוך הכיתה שלי חיפשתי אותה איזה 10 דקות לפחות, לא מצאתי אף מורה, כולם התחילו כבר ללמד, בסוף מצאתי אותה י3
דפקתי ומיד נכנסתי,מסתבר שאני לא שונה מאבא שלי.
המורה הייתה באמצע לדבר, הסתכלה עליי חייכה ואמרה "היי שלום, אתה בטח לירון,ברוכה הבאה בוא כנס, שב ליד גיא"
הרגשתי כל כך מובך, השבתי בתודה וחיוך קל שנעלם בשנייה שהתיישבתי, גיא לא נראה בחור רע דווקא הצלחנו להיתחבר, ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו על הבריון והחברים שלו בשער.
גיא הסביר לי שזה ככה כבר מתחילת החטיבה, זה מין מסורת שעוברת במשפחה שלו (של הבריון) השם שלו עומר.
גם אח שלו היה ככה, קוראים להם "משפחת קדוש"
אבא שלו עבריין ידוע,היה עליו תוכנית לפני שנה,כמעט נכנס לכלא.
בוא נגיד שהחברה האלה לא מפחדים מאף אחד,אל תתקרב אליהם.
אמרתי לו, אתה יודע זה קצת קשה לא להתקרב אליו כשהוא עומד בשער עם הבריוני מחמד שלו.
גיא אמר לי שהדרך היחידה להוריד אותם ממך זה לעשות למענו משהו גדול, הוא לדוגמא הכין לו שיעורי למשך כמעט שנה עד שעומר מצא פראייר אחר וירד ממנו, אפילו המורות לא מתעסקות איתו, מעלימות עיין.
אמרתי לו שמבחינתי זה לא דבר לגיטימי ואני רוצה שהוא יעזור לי לשנות את זה.
הוא בתגובה,צחק לי צחוק גדול בפרצוף, הוא אמר לי שהוא מעדיף לשלם לו גם 200 שקל כל יום מאשר לנסות בכלל להתעסק איתו.
אמרתי לו שכל מה שאנחנו צריכים זה לעשות את זה חכם,נפעל בצורה שהוא לא יבין מי זה, ונגרום לו להפסיק.
גיא אמר לי, וגם אם נגיד ואני זורם איתך מה נעשה בדיוק, במה אנחנו יכולים לאיים עליו הבנאדם לא מפחד מכלום.
אמרתי לו שאנחנו צריכים למצוא את נקודת החולשה שלו, משהו שבשבילו הוא יהיה מוכן גם למות, הוא אמר לי שנגיד ומצאנו משהו כזה, איך בדיוק נאיים עליו בלי שהוא ידע שזה אנחנו?
אמרתי לו שאת זה תשאיר לי, מה אתה האקר או משהו הוא שאל?
משהו כזה השבתי.
התחלנו לחפש דברים שיכולים להיות לעומר חשובים,
אחרי כמה ימים מצאנו כתבה על שרשרת מזהב של המשפחה משהו כזה שעבר מדור לדור.
השרשרת הייתה מוכרת לנו מפני שעומר הוא זה שעונד אותה.
הבנו שזה הנקודת תקיפה שלנו.
לא ידענו אפילו מאיפה להתחיל כדי להסיר ממנו את השרשרת ולהתחיל במסע האייומים שלנו.
גיא אמר לי שעומר ישן בכל השיעורים בבית הספר.
כל מה שצריך לעשות זה לגנוב ממנו את השרשרת
בעדינות בזמן שהוא ישן.
חשבנו על רעיון לא רע.
אמרנו למורה חנה לתנך שהמנהל נתן לכל הכיתה של עומר הוראה ברורה כעונש לסדר את החצר ולנקות את העלים.
חנה המורה שלא סובלת אף כיתה בבית הספר שמחה מהרעיון.
ואפילו הצדיקה את המנהל, איזה אישה נחמדה.
המורה נכנסה לכיתה עומר כבר ישן את שנת מלכותו.
נתנה להם את ההוראה, כולם יצאו מבואסים ומקללים את עומר שישן, אבל עומר כבר שקוע בחלומות.
אחרי שיצאו מהכיתה נכנסו,אני וגיא
ניגשנו לעומר העורף שלו היה חשוף לגמרי ועליו היה אפשר לראות בבירור את השרשרת.
גיא פחד להעיר אותו אז אני התנדבתי להוריד את השרשרת.
אך כשניגשתי לעשות זאת בשקט ובזהירות, פתאום נפתחה ונכנסה שירה-גם לומדת בכיתה
היא שחכה את הטלפון שאליו היא מכורה כמובן.
נכנסה לקחה אותו ויצאה.
אני וגיא נאנחנו בשלווה כאילו הר החרמון ירד לנו מהלב.
המשכנו, נסיון שני שלנו, ניגשתי לאט ובזהירות משכתי את הסוגר ובידי השניה הוצאתי את השרשרת.
משכתי אותה לאט לאט עד שכולה הייתה בידי.
שמנו לו מכתב ברור ומפורש על כך שרק שיפסיק להתבריין לילדים ולקחת כסף שלא שלו .
רק אחרי שיעשה זאת יקבל את השרשת חזרה
טסנו מהכיתה.
שמתי מהר את השרשרת בתוך כיס פנימי שאמא תפרה לי פעם בתוך התיק.
עומר קם משנתו, אפילו לא שם לב שאין עליו את השרשרת אבל הוא כן שם לב למכתב שהשארנו לו.
אחרי שקרה את המכתב הבין גם שאין עליו את השרשרת.
עומר לא רצה שאבא שלו ידע על כך ובכלל איזה מודעות יכתבו על המשפחה, אחרי כל כך הרבה שנים ילד אחד טיפש וחסר אחריות מאבד את השרשת.
עומר הבין שאין לו בררה, הוא חייב להתחיל לשנות את ההתנהגות שלו, לפחות קצת.
כעבור חודש ילדי הבית ספר מתחילים לחוש בטוב, בלי אייומים ובלי דרישת כסף.
כולם שמחים, ועומר פתאום הבין שאנשים יכולים להיות שמחים רק בגלל דברים שהוא לא עושה.
הוא הבין שלא חייב להתבכיין כדי להשיג כבוד אפשר גם לעבוד קשה עם עצמך כדי לקבל אותו.
וכסף כסף הרי לא חסר במשפחה ואם הוא ירצה הוא יכול לעבוד בכל עבודה שאבא שלו יסדר לו.
ואם אנחנו החזרנו לו את השרשרת?
חכו להמשך (הוא יבוא אל דאגה)