תמר

בס"ד

תחנת האוטובוס ריקה מאדם, אלו רק התיק הכבד שלי, המסטיק שאני לועסת, הדאגות, החרדות, הכעסים, שממלאים את הראש שלי, הנוף המדברי היפייפה, החול בכל מקום, ואני.

מחכה לאוטובוס שייקח אותי לדימונה, עיר האורות הפרטית שלי, איפה שאני יכולה למצוא את הנחת שכל כך חסרה לי.

מחכה לקו שלתחושתי לא יגיע לעולם שיביא אותי אל סבא שלי המבוגר, המלא בסיפורים מרתקים, החייל האמיץ במלחמת ששת הימים, האיש שכמו שסיפר לי "היה אליל הבנות", מי שחי כבר 85 שנים ומתעקש להיות בחוף הים לפחות פעם בשבוע, הבן אדם האהוב עליי מכולם.

.מי שרק עולה במחשבות שלי וישר מתנוסס חיוך על פני, אותו אחד שיש לו את הצחוק הכי מופרז ולא מתבייש, האיש שכשאגדל ארצה להיות כמוהו.

האישיות עם הערכים המעוררים השראה שאני מכירה, הציוני הגדול מכולנו, שאהבת הארץ אינה רק מילה, אלא זהו ערך הזורם לו עמוק בדם שלו.

אותו הדם שאיבד ממנו רבות כשאושפז בבית החולים לפני שלוש שנים בעקבות התקף החרדה שחווה לראשונה מזה 81 שנה. הוא היה לבד בבית, חצי שנה אחרי שסבתי מתה, והבדידות עלתה על גדותיה והשתלטה עליו.

אז יום אחד צפו להם כל אותם מעשים נועזים שעשה בחייו, וכל הפחדים, החששות שתמיד שמר בפנים יצאו החוצה, כמו מפל עם זרם חזק ורועש שלא מפסיק לרגע, יצאו ממנו הדמעות.

עד שכעבור כמה שעות נכנסתי אני לבייתו ומצאתיו מתייפח ורועד על הרצפה. לקח לי זמן לזהות אותו, אף פעם לא האמנתי שסבי יכול להראות מפורק ככה.

אני אוהבת את סבא שלי, ולכן גם נסיעה של שלוש שעות שלמות עד לדימונה המרוחקת, בציפייה לאוטובוס בחום נוראי ובהרגשה שהוא לא יגיע לעולם לא ימנעו ממני להגיע לביתו המרוחק רק בשביל לחבק אותו חזק ולהחזיק לו את היד בעדינות, עד שתגיע השעה שכבר אצטרך לעזוב.

נראה שזה האוטובוס שם באופק, אני צריכה לסיים,

אז בבקשה אבא שלי, תבין, רגע לפני שיהיה מאוחר מידי, שהוא צריך אותך, יותר מאי פעם.

תשאיר מאחורה את המשקעים שאתם לוקחים אתכם כבר זמן רב מידי, תלך אליו, תדברו על הכל.

בתקווה שתפתרו את הדברים, אוהבת מאוד, תמר.