=בבית הספר=
המורה נכנסה בצעדים נמרצים, מוכנה להתחיל את היום החדש. לא שאנו, התלמידים, נרגשים כל כך לקבל אותו.
המורה מתיישבת מולנו, הפעם לא כדי לומר בוקר טוב בנעימות, הפעם מדובר בנושא רציני. משפט קצר הבהיר "100 ימים עברו מאז שהחטופים שלנו נחטפו".
שקט. כולם המומים. באמת עבר כה הרבה זמן? ההבנה מחלחלת, כן. החטופים שלנו כבר 100 שנים בגבולות האויב. במהלך היום למדו עליהם, אולי לא כמו שהיה מגיע להם, אך כיבדנו אותם, וניסינו לזכור. חלק הבנות בכו- וזה טבעי לגמרי.
חזרתי הבית, כמו בכל יום, ושכחתי.
רק בערב, במיטה, נזכרתי. וזה הדהים אותי- 100 ימים הם כלואים, כמעט ללא מזון, בתנאים לא הולמים, ואני מבלה עם חברות ולומדת כאילו הכול כרגיל? הרי ברור שהכול לא רגיל, וגם לא יחזור להיות.
אנחנו ממשיכים בשגרה והחטופים, הפצועים והחיילים בקרב נשכחים. אבל צריך לזכור.
אם משהו הולך לא כמתוכנן או שדבר כלשהו אינו לרצונך, צריך לזכור שתמיד יש מצב גרוע יותר.
להתמקד כל היום בחטופים לא יעזור להם, וזה משבש גם את המציאות והשגרה. אפשר בתפילות, ברגע פנוי, לפני השינה, לזכור. להבין. לנסות להשתפר.
לקחתי את זה על עצמי.
המשכתי לחשוב עליהם, כאב לי, לא הייתה ממש אמונה בלב. איך אפשר לקבל תקווה בימים חשוכים כאלו?
הרהרתי רבות, מנסה להגיע לתשובה. אני חושבת שהסיבה שכן יש לנו אמונה, הוא בעזרת הצבת משפט יחיד שמשנה את חוקי המשחק- "לא יכולים להביס אותנו".
פשוט מאוד, הם לא יכולים. אף אחד לא יכול.
זאת ארץ האבות, ארץ עליה מספרים כה רבות, ארץ שסובבים מכל העולם באים לראות את הייחוד שלה.
בכל המלחמות, מתקופת המקרא ועד התקופה שלנו, לעולם לא הצליחו להביס אותנו. וגם לא יצליחו.
והכי- אנחנו לא כאלה שנוטשים בעת צרה, יש לנו אחדות ואהבה, ולעולם לא נפקיר את החטופים האהובים שלנו, שחשובים לכל אחד ואחת. חלקם מפורסמים יותר, חלקם פחות, אבל זה לא משנה. אנחנו נחזיר אותם.
וכך הלכתי לישון.
עברו ימים, החטופים שלנו עדיין בשבי, אבל אני מתחזקת במחשבה שלי. אנחנו נחזיר אותם. אולי זה לא יקרה עכשיו ומיד. זו פעולה שדורשת זמן, משום הדרך שעלינו לעבור. אבל אנחנו נמצא אותם.
זו מחשבה שכל אחד צריך לקחת לעצמו. לא להתעמק בחדשות ולשקוע בעצב, אלה להכניס תקווה ללב, להיות גאים.
כי אנחנו נחזיר אותם.
