בס"ד
21 זיכרונות
בערפל הנצחי של לונדון, היה נראה שעסק הצעצועים של ג'ון סמית עומד לפשוט רגל, ג'ון לא שילם את שכר הדירה למעסיק כבר שלוש פעמים.
ג'ון סמית היה נער למשפחה ענייה בן 17 בלבד, כאשר משפחתו נספתה בגל הצונמי ששטף את חופי יפן שלוש שנים קודם. ומאחר שג'ון לא היה מסוגל להישאר לגור במקום בו הם נהרגו, הוא עקר ללונדון. בלונדון הוא הכיר את אדוארד בראון, איש עסקים מצליח שאהב לעזור לכל מי שנמצא במצוקה. אדוארד בראון האדיב הציע לו את העבודה בחנות הצעצועים, וג'ון, כמובן, נענה להצעתו בשמחה רבה. אבל למרות הנחת המסוים שלו בלונדון, הוא נזכר לפעמים בזיכרונותיו שאבדו, הזיכרונות הקשים מהצונמי. הזיכרונות התעוררו כאשר התבונן בתמונות ובציורים של מים, הוא היה נזכר וכותב, מלקט את עברו שאבד…
זיכרון 01
"האדמה רעדה, הגלים הקיפו את בנייני הנמל, והעובדים נמלטו במהירות מפני גל הצונמי האימתני. המקלטים התת-קרקעיים לא היו בנויים לעוצמות כאלו, המים המלוחים חלחלו דרך העץ הישן והרעוע. סילון מים נוסף ניפץ לגמרי את גג המקלט, הריאות צרבו ושרפו. משפחתי וחבריי שקעו מסביבי, נותרתי בדד במים."
הפעמון צלצל וג'ון הרים את מבטו מיומן הזיכרונות, בו סיים הרגע לכתוב את זיכרונו הראשון, הזיכרון שעלה בראשו למראה צעצוע ים בחנות.
איש בחליפה שחורה נכנס פנימה והציג את עצמו כמר שראק, קצין לשעבר בחיל הים הצרפתי. הוא חייך בחביבות אל ג'ון וביקש ממנו למצוא לו צעצוע שמתאים לילד בן שמונה.
ג'ון הנהן והדריך אותו כיצד להגיע למדף 23. מר שראק הודה לו בנימוס והסתובב לעבר מדף מספר 23, וחשף כך לפניו של ג'ון את הצד האחורי של חליפתו.
ג'ון קפא כאשר ראה סמל מוזר שבו נראה גל מסתער על חליפתו של שראק. הוא השתנק כאשר שישה זיכרונות צפו ועלו לראשו. הוא פתח שוב את היומן וביד רועדת ניגש למלאכה.
זיכרון 02.
"התכרבלתי בנחת בשמיכה שלי, ליד אחי שאינני יודע את זהותו. דלת הבית נפתחה ושמעתי את אבי נכנס. "מה קרה?" לחשה אמי באפילה. "אין זמן לשאלות, תעירי את הילדים, מסתלקים מכאן."
שראק התבונן במדף 23 והתחיל לצעוד לעברו בצעדים חרישיים.
זיכרון 03.
"מבט על פני החדר שלי ותוך דקות ספורות היינו מחוץ לבית. אני ואחי האלמוני עוד לא קלטנו בדיוק את המתרחש. כל-כך אני מתאמץ להיזכר במשפחתי, אבל אני לא יכול, הגל שטף ממני כמעט את כל זיכרונותיי, אני יודע רק שמשפחתי מתה בצונמי וששמי ג'ון, אך את שם משפחתי הבדוי – סמית, המצאתי לעצמי כדי לא להיות סתם "ג'ון." אמא בוכה כשהדלת נטרקת מאחורינו ואנחנו נכנסים למכונית, אבא מתניע, אנחנו נמלטים."
שראק הושיט את ידו לעבר צעצוע הים החדש.
זיכרון 04.
"נסענו במכונית, פקק התנועה היה כבד ביותר ואי-סדר מוחלט שרר בכבישים הראשיים, עשן עלה מהמנוע של שתי מכוניות לפנינו, הנהגים התאמצו לעקוף זה את זה והתנגשו, המים החלו להציף את הכביש."
שראק התקרב בחזרה לדלפק וצעצוע הים בידו.
זיכרון 05.
"במכונית הרדיו פועל. קולו של הקריין מהדהד בראשנו, "כולם מתבקשים לעזוב מיד את חופי יפן ולהגיע כמה שיותר מהר אל הצד השני של הארץ, הצונמי הגיע, הצונמי הגיע."
תווי פניו של ג'ון נראו מוכרים.
זיכרון 06.
"זגוגיות המכונית התנפצו לרסיסים והמים חדרו אל המכונית, יצאנו מהמכונית ורצנו אל המקלט הקרוב, קפצנו לתוכו והדלת נסגרה מאחורינו, הצונמי הרעים על המקלט והראשון שנעלם היה אבא."
שראק שילם ופנה לצאת. הוא הפנה מבט אחרון וממושך לעבר ג'ון.
זיכרון 07.
"אני יושב עם אבי בעבודה שלו. אני לא כל-כך מרגיש טוב והוא היחיד שיכול לשמור עליי. מגיע אליו איש גבוה עם ארשת פנים זעופה ומבקש לדבר איתו ביחידות. אבא אומר לי להישאר במקום וניגש עם האיש אל חדר צדדי, קולות כעוסים ומבוהלים בוקעים מבעד לדלת, לבסוף אבא יוצא משם חיוור והאיש זועם ."
ג'ון הרים בהתרגשות את מבטו מיומן הזיכרונות שלו, הוא הצליח להיזכר כבר בשבעה זיכרונות בתוך שבוע, זה הישג מרשים ביותר. הוא הרים את ראשו בדיוק בזמן כדי לראות את מר שראק מטיל פתק קטן על הדלפק ויוצא מהחנות.
הוא נשאר במקומו מבולבל לרגע. הוא פתח בזהירות את הפתק. בפתק היה כתוב משפט קצר:
בוא בבקשה מחר לביתי ברחוב ריג'נט, מספר 8. יש בידי מידע עבורך.
ניקולאס שראק.
הפתק נשמט מידו של ג'ון בתדהמה אילמת. "ניקולאס שראק.," הוא לחש שוב ושוב, השם היה מוכר לו, מוכר לו מאוד, אולי שראק בא מיפן? אולי הוא יודע דבר מה על זהותו?
ללא התלבטות החליט ג'ון שמחר בבוקר יפנה ללכת אל רחוב ריג'נט.
ידיו של ג'ון דפקו על דלת העץ הלבנה, ביתו של שראק היה גדול והיה ברור בעליל שהוא בן אדם עשיר. הדלת נפתחה כמעט מיד בידי משרתו האישי של שראק, אשר חזר אל אדונו כדי לבשר לו על בואו של ג'ון.
המשרת חזר כעבור שתי דקות והזמין את ג'ון להיכנס אל חדר האורחים, שם כבר ישב ניקולאס על ספה מהודרת.
"אתה מוכר לי, מיסייה," אמר ג'ון בנימוס והמשיך לעמוד, "הכרת את אבי?"
"את אחיך," תיקן ניקולאס והחווה בידו אל הכורסה הנוחה בפינת החדר, "הייתי המעסיק של אחיך במשך שנתיים, וגם הייתי ממשיך יותר מזה אילולא הצונמי."
"איפה היית כאשר התרחש הצונמי?"
"בצרפת, ארץ מולדתי."
"מה עשית שם?"
"הייתי זקוק לקצת חופש מהעבודה."
"אהבת את יפן?"
"מאוד."
ג'ון נשם עמוקות, "מצטער, פשוט אני חייב זיכרונות, אני כותב את הדברים בהם אני נזכר מהצונמי ומכלל חיי, כבר יש לי שבעה זיכרונות, את השביעי כתבתי אתמול בערב, כאשר הבאת לי את הפתק."
"טוב," אמר ניקולאס והוריד מסמך ממוסגר מהקיר, "אולי זה יזכיר לך משהו."
הוא הושיט את המסמך החשוב ככל הנראה לג'ון, שבחן אותו בהתעניינות גלויה. זה היה מסמך של חוזה בתים, חתימותיהם של ניקולאס ושל איש נוסף הופיעו בתחתית הדף. ג'ון הניד בראשו לשלילה בצער.
"מה זה היה אמור להזכיר לי?"
"החתימה השנייה היא של אביך," הסביר ניקולאס בשקט, "חשבתי שאולי זה יזכיר לך את כתב היד שלו."
"מה שם משפחתי?, אתה יודע?"
"לא," אמר ניקולאס, "אחיך הציג את עצמו כ "סאטושי, זה שמי היפני, לא האמיתי," בלי שם משפחה, רק סאטושי."
"סאטושי!," הזדעק ג'ון כאשר נזכר.
"נייר ועיפרון, אני חושב," אמר ניקולאס בחיוך, "אלכס, אתה יכול בבקשה להביא לידיד הצעיר שלי כאן נייר משובח ועיפרון מחודד?. תודה לך, אלכס. עכשיו, ג'ון, קדימה, תכתוב את מה שנזכרת בו לפני שהוא יאבד שוב."
"זה לא אחד, זה הרבה קצרים," לחש ג'ון ונטל את העיפרון.
זיכרון 08
"אנחנו נכנסים לבית ריק. אבא מסביר לנו שחייבים לשנות את שמותינו לשימות יפניים, אני סצ'יאו מעכשיו. אחי הוא סאטושי, אמי היא סקוראה ואבי הוא סניראו. אנחנו משתלבים ביפן."
זיכרון 09
"אני משפיל את מבטי לרצפת הכיתה ומנסה להימנע מלהביט בילדים המלגלגים עליי בגלל מבטאי האמריקאי, אבל אני לא יכול, זה קשה. המורה שולחת אותי להתיישב ליד ילד קטן וחיוור, הוא לא מביט בי אבל גם לא צוחק עליי, כך נראה היום הראשון שלי בבית הספר."
זיכרון 10
"אני חוזר הבייתה עם ציון נמוך בשיעור יפנית, אבל אמא לא כועסת, היא אומרת לי ברוך שגם לה זה קשה, אבל חייבים להתמודד."
זיכרון 11.
"איש מאיים מגיע הבייתה ומחפש את אבא, אבל אמא רק פותחת את הדלת וטורקת אותה מיד בבהלה, אני לא יודע מי האיש."
זיכרון 12.
"אבא חיוור מאוד בארוחת הערב, אני חושב שזה קרה באותו יום של הזיכון הקודם. אני ואחי לא שואלים אותו ואת אמא כלום על האיש כי אנחנו יודעים ששניהם צריכים קצת זמן להירגע ממשהו שאין לנו מושג עליו."
זיכרון 13.
"אמא יושבת ליד אחי ומתלחשת איתו כך שאני לא אשמע, מבטו של אחי נהיה מבוהל יותר מרגע לרגע, אני יודע שעכשיו גם הוא שותף לסוד, אבל אני עדיין לא."
זיכרון 14.
"אני ניגש אל אבא בהיסוס ושואל אותו למה עברנו ליפן, אבא נאנח אבל לא עונה."
זיכרון 15.
"אני חושב שגיליתי חלק מהסוד הכמוס. זו התמונה הכללית – אבא הסתבך עם איזה מישהו שעכשיו שולח אנשים לתפוס אותו ולדרוש את הכסף. בגלל זה ברחנו ליפן, בגלל זה שינינו את השימות שלנו, ובגלל זה האיש המאיים בא לביתנו."
עיניו של ג'ון דמעו כאשר הזיכרונות עלו במוחו, והוא הסתכל על ניקולאס שהלך ברחבי חדר האורחים וחיפש עוד כמה וכמה דברים שבהחלט עשויים לעזור לג'ון להיזכר במשפחה שלו ובקרובים הרחוקים.
לבסוף הוא התיישב חזרה על הספה ונטל את ידו של ג'ון, "ג'ון סמית," אמר לו, "או בעצם, ג'ון. אני רוצה לבקש ממך בקשה."
"מה – מה אתה צריך?" שאל ג'ון.
"לא צריך," הדגיש ניקולאס, "רוצה. אני מבקש ממך לחזור ליפן ולחפש את בני הדודים שלך, שאני משוכנע שעדיין חיים, שאני משוכנע שהם עדיין נמצאים ביפן, מקווים שיום אחד יגיע אליהם מישהו ממשפחתך."
לפתע עלה רעיון במוחו של ג'ון, "אתה יכול להגיד לי פתגם שמשתמשים בו ביפנית?"
ניקולאס הביט בו במבט מופתע, "המ… בא נחשוב… הנה אחד: האפרסק והערמון – שלוש שנים, האפרסמון – שמונה שנים. זה אומר שהאדם צריך להיות סבלני, מפני שכל דבר מבשיל בקצב שלו, ולא צריך להלחיץ."
"אני יודע," אמר ג'ון וביקש שנית את העיפרון, "אני יודע מה זה אומר."
זיכרון 17
אני יושב בכיתה וידיי אוחזות בראשי, אני מנסה להיזכר בנוסחה המסובכת לתרגיל המסוים במתמטיקה, אבל אני לא מצליח. אני פשוט עוד לא התרגלתי ללימודים הגבוהים והקשים ביפן, והילד שמאחוריי צוחק עליי כל הזמן, וגם עכשיו הוא מתכופף לעברי ולוחש לי איזו הערה ארסית. המורה למתמטיקה מבחין בכך וצועק עליו, "הפסק מיד ממעשיך!, הלוא אתה מכיר את הפתגם – האפרסק והערמון – שלוש שנים, אפרסמון – שמונה שנים." אז לא ידעתי בדיוק מה זה אומר, אבל עכשיו אני סוף-סוף יודע.
"במה נזכרת עכשיו?" שאל ניקולאס בהתרגשות.
"בית הספר," מלמל ג'ון והביט בו בציפייה לעוד דברים שיזכירו לו משהו, "אני נזכר שהיה לי שם רע, ביפן."
"חבל," אמר ניקולאס.
"יש עוד?" שאל ג'ון בתקווה.
"יש לי פה ספר שאחיך כתב כשהיה בערך בגילך. קוראים לו "חרב הסמוראי," ספר נפלא ביותר שאולי עשוי להזכיר לך משהו מהחיים שלך ביפן, אני מאוד מקווה. אבל, לבקשה שלי, האם אתה חפץ בכך או לא?"
ג'ון שתק במשך זמן רב לפני שהנהן בראשו, "כן."
ניקולאס חייך, "אתה לא תתחרט על זה, הנה כרטיס טיסה ליפן, שלא תחשוב להחזיר לי עליו שקל. והנה הספר. ודרך אגב, למקרה שתהית, שמעתי עליך ממעסיקך, אדוארד, שלא תחשוד בי שאני עוקב אחריך כדי לפגוע בך."
"ברור שלא," אמר ג'ון ונטל את הכרטיס והספר, "לא חשדתי בך מעולם."
"ומשהו אחרון, אני חושב שיש לי תצלום של משפחתך, אבל הוא נפל לי בצוק היפה שנמצא ליד העיר, אם תלך לשם סביר להניח שתיזכר בכל הפרטים של חייך, כל הפרטים הקטנים אפילו, שנשכחו ממך."
ג'ון הודה לו מקרב לב, יצא מהבית וחזר לאכסנייה.
עיני של ג'ון רפרפו על פני דפי הספר הישנים והמאובקים וקראו את העלילה המוצלחת ביותר, הוא דילג על ההקדמה ועל ההקדשה ועבר ישירות לפרק הראשון, אך הוא הגיע כבר לפרק השלישי ולא נזכר בכלום.
מרוב ייאוש ועייפות הוא שמט את הספר והניח לדפיו לדפדף בחזרה להקדשה הקצרה שבה לא ראה שום עניין. אך משהו בה משך פתאום את מבטו והוא תפס את הספר בפראות.
אני, סאטושי, מקדיש ספר זה שאני קורא לו "חרב הסמוראי" לאחי היקר, סצ'יאו. ואני מקווה שהספר יגיע בהקדם לרחוב 'הנמל', בית 22.
ג'ון הכיר את הכתובת הזאת, ובלב דופק הוא הוציא את היומן אליו כבר העתיק את הזיכרונות שכתב בביתו של ניקולאס.
זיכרון 18
חלפנו במכונית המיושנת של אבא על פני השלט של הרחוב בו אבא קנה ממישהו בשם ניקולאס שראק את ביתנו החדש. אני לומד בעל-פה את הכתובת של הבית החדש – רחוב 'הנמל', בית מספר 22.
"זו הכתובת!," קרא ג'ון בשמחה, "אני חייב להמשיך לקרוא את הספר."
צליל קטן מהטלפון הסלולרי שלו בישר לו שמספר לא מוכר שלח לו הודעה. ג'ון נטל את הטלפון ופתח את ההודעה שנכתבה ככל הנראה במהירות, היה ניכר שהכותב קיצר ככל יכולתו.
ערב טוב, ג'ון, זה ניקולאס. רק רציתי להגיד לך משהו אחד לפני שאשכב לישון – ג'וזף.
השם הבודד הזה העלה בראשו של ג'ון שני זיכרונות בודדים, זיכרונות שיצרו דמות שמנמנה וחביבה בעלת שיער שחור כלילה, זה היה ג'וזף, חברו של אחיו.
זיכרון 19.
"אחי גמר לאכול וישר אמר, "אני הולך לג'וזף," ופנה לעבר הדלת."
זיכרון 20.
"אחי מצא עבודה יחד עם החבר שלו ג'וזף, וכולם שמחים."
באנחה עמוקה של סיפוק ותקווה נשכב ג'ון לישון ותכנן בליבו שמחר בבוקר יעלה אל פסגת הצוק כדי לגלות מי היא משפחתו.
בפסגת הצוק הרוח נשבה חזק ביותר, ג'ון ישב על הסלע והתייפח בדממה מעל היומן שבו כתב את הזיכרון על פי התצלום בשחור לבן שבו נראתה משפחתו, משפחתו שסוף כל סוף הוא יודע מי היא בדיוק.
זיכרון 21
"השימות האמריקאים של משפחתי הם: סטפן דוונפורת', אליס דוונפורת', מארק דוונפורת', ואני – ג'ון דוונפורת'. זוהי משפחתי, ואני לא מוותר עליה, אם בני הדודים שלי חיים, אמצא אותם."
"נו?" נשמע קול מאחוריו, היה זה קולו של ניקולאס.
"תודה, ניקולאס," הייתה התשובה, "תודה על הכל."
ניקולאס גיחך, "זה כלום, נערי. אבל אני רוצה לשאול אותך משהו, מה תעשה אחרי שתחזור ליפן ותפגוש שם את קרוביך?"
ג'ון נשם עמוק ועצם את עיניו, "מה השאלה, ניקולאס? אני אשוב הבייתה."
3 Responses
סיפור מקסים! מרגש ונוגע ללב
סיפור נהדר! מבטא את חשיבות המשפחה ומצליח להיכנס לנשמה. סיפור כזה לא שוכחים:)
כל הכבוד
אהבתי מאוד את האופן שבו העלילה מתפתחת ואת הדמויות, שממש אפשר להתחבר אליהן. תודה:)