"שומע, רוני? בטעות הכנו פיצה אחת יותר מדי. קח אותה הביתה, בסדר?"
וכך אני נדחף החוצה, הרחק מלהט התנורים ואל צינת הרחוב האפרפרה. אדי החום דוחקים אותי הרחק מהפיצרייה, כמו הייתי בעצמי משלוח, שצריך להגיע ליעדו בתוך שלושים דקות לכל היותר, לפני שיתקרר ויפוג תוקפו.
הביתה. איזו שליחות משונה.
רק היום פסעתי אל מפתנם של ארבעה-עשר בתים. תמיד רק אל הדלת. לחכות על השטיחון הקטן והקוצני עד שיפטרו ממך בתואנה של עשרה שקלים חדשים.
אני מתחיל ללכת. אני מכיר את הרחובות כמו את החריצים שעל כף ידי, ובכל זאת משהו בי משתוקק ללכת בהם לאיבוד. למצוא את עצמי פתאום איפשהו. להרגיש שכל צעד הוא שווה משקל, לא משנה לאיזה כיוון אני הולך. לחוש את ההקלה שבחוסר הידיעה לאן פני מועדות.
כשנאבדים, כל העולם פרוש לפניך. אתה צועד בו זמנית על פיסת הרחוב הקרובה לביתך, שתגלה את עצמה ממש בפינה הבאה, ועל המרצפות בצידה השני של העיר, שלא יהפכו עצמן למוכרות גם אם תהלך בהן שעות רבות.
ידיי לוהטות תחת מגעו של מגש הפיצה, אבל אני לא מזיז אותן. החום העז עוזר להתעלם מהרוח הקרה שנושבת עליי, צורבת באוזניי ומעבירה צמרמורות במורד גבי.
מאחד הבתים נשמע קול מריבה. אחד מיושביו הוא פשוט חסר אחריות, אי אפשר לחיות אתו. הצעקות צובטות את הלב שלי ואני מאיץ את צעדיי, מנסה לזרוק אותן החוצה דרך הרגליים, אבל הן חוזרות ומהדהדות בראשי גם אחרי שאני מתרחק מהרחוב ההוא.
גשם מתחיל לרדת. טיפות הולכות וגדלות שמכהות את קופסת הקרטון ואת בגדיי. לאט לאט החום הכהה מגרש את החום הבהיר ממקומו על הקרטון, עד שלא נותר ממנו דבר.
נחלים קטנים מצטברים בשולי הכביש. שיטפונות מזעריים המנסים לסחוף איתם מעט מטינופת הרחוב ומהאבק שנתפס בו. אני תוהה האם יש נמלים שיוצאות לצוד שיטפונות בצדי הדרכים. האם הן לא מפחדות שהן יישטפו משם וימצאו את עצמן פתאום במקום חדש. או שמא זו הסיבה שהן יוצאות לחפש שיטפונות מלכתחילה.
אני חוצה את הכביש, מרגיש את הגשם נכנס לנעליי ומספיג את הגרביים שלי. חומו של מגש הפיצה מתגמד לעומת המולת הגשם על גבי. או שאולי הפיצה פשוט הספיקה להתקרר.
מישהי יוצאת מאחד הבתים ומתקרבת לכיווני. ברדס המעיל שלה מורם, מגונן כנגד הגשם הניתך עליו כמו אלפי פגזים זעירים.
"אנחנו מחכים כבר שעות! מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" האישה מושכת את מגש הפיצה מידיי.
אני שותק.
היא נאנחת. "טוב, אל תזוז, אני מייד חוזרת."
האישה מתחילה להתקדם הביתה, בעודה צועקת לכיוונו: "גילי! יש לך טיפ לשליח?"
אבל אני פונה הרחק משם, מאיץ את צעדיי, מנסה להפנות את כל תשומת ליבי להמולת הגשם.
רק לאחר שני רחובות אני מגלה שהלכתי לאיבוד.
