חשבנו זה נגמר אך זה לא
כותבות : תמר דגן ותאיר הלפרט
זה היה בערך לפני שמונה שנים, אינני בטוחה בדיוק הרגשתי שלא משנה לאן אני אלך הקורונה תהיה שם, רציתי ללכת למפגשים בשבט ,אך אמרו לי לא, את תדבקי. רציתי ללכת לסבא וסבתא אמרו לי לא, את יכולה להרוג אותם. אם להיות בחדר עכשיו נראה כיף, עכשיו זה מרגיש כמו כלא. אז הסיפור שלי מתחיל בכך:
היי קוראים לי אמילי ואני בת עשרים . אני זוכרת את הקורונה, את מה שהרגשתי אבל אני זוכרת סיפור אחד במיוחד. זה היה בחודש מאי, התעוררתי כרגיל, בלי מצב רוח ונכנסתי לזום. כרגיל יש שיעור ואז המורה מודיעה הודעות בסוף, אבל הפעם הייתה לה הודעה שהפתיעה אותי, ההודעה הייתה ששבוע הבא חוזרים ללמוד מקרוב. קפצתי מרוב אושר, שמחתי כל כך, למרות שאני לא מכירה את הכיתה ,זה טוב לצאת סוף סוף מהחדר, לראות עולם, להכיר אנשים.
ובכך עבר שבוע ועוד שבוע ,הרגשנו שאנחנו חוזרים לחיים רגילים והקורונה באמת הולכת להגמר. בסופו של דבר הגענו לקיץ, איזה כיף החופש הגדול הגיע. כמובן שמיד קבעתי עם חברותיי, ויצאנו לבלות, וכשחזרתי הביתה בערב ושמעתי חדשות הגיעה בשורה נוראית הקורונה לא באמת עזבה אותנו, חוזרים להגבלות, למסכות. לא האמנתי למשמע אוזניי, הרגשתי שאני מתפרקת. הקורונה גבתה קורבנות רבים ודודה שלי מבניהם.
כשגילנו את הבשורה על דודה שלי, שהיא חולת קורונה לא חשבנו שזה יגמר גרוע, חשבנו שבתוך שבוע היא חוזרת אלינו והכל יחזור לקדמותו ויהיה בסדר, אך לא. היא נכנסה לבית חולים וחיברו אותה למכונת הנשמה, מרגע זה ידעתי שהיא לא הולכת לצאת.
עבר חודש ,חודשיים, יצאתי עם חברותיי, ביליתי את הקיץ, אני לא אשקר היה קשה בגלל ההגבלות, אבל נהנו, עד שחברתי הטובה ביותר ליאורה נדבקה בקורונה. רצתי לעשות בדיקה וכעבור יומיים הגיעה התשובה, היה כתוב בה שאני חיובית. ידעתי שמרגע זה חוזרים לחדר שאני כבר לא מסוגלת לראות, לא ידעתי מה הולך לקרות לי עכשיו ,אם זה יגמר כמו דודה שלי או שבטעות אני אדביק אחרים, גם לא רציתי לעשות את זה להורים שלי להוסיף לדאגותיהם, מזל שאף אחד לא נדבק ממני.
ועכשיו שאנו בשנת 2028 ואני כבר בת עשרים, הקורונה באמת נגמרה. כשאני נזכרת בתקופה ההיא, כואב לי בלב, אני לא מאמינה איך שרדנו את זה בלי להישבר. התקופה הייתה קשה מאוד גם מבחינה כלכלית. אני באמת מודה להוריי, שהצליחו לעודד אותנו בזמנים הקשים ותמכו בנו ולא הראו קושי למרות שאחרי שהלכנו לישון אמא הייתה בוכה ואבא היה מעודד אותה. היום כולנו בסדר והמצב הכלכלי השתפר. דודה שלי תמיד בליבנו ואף פעם אני לא אשכח אותה.
