יונתן היה ילד רגיל,ללא ספק. בן 13 היה כשהתאונה הנוראה קרתה לו. אבל לדעתו,הוא עדיין ילד רגיל.
יונתן ניגש אליה עם פרח ומלמל משהו לא מובן,כנראה ניסה להגיד "בשבילך" אך השפה שלו פצועה מאוד קשה בלי יכולת לתקנה, ולכן הוא מצליח רק למלמל מילים. היא לקחה את הפרח בפרצוף מבולבל, והתרחקה בלי לומר מילה. יונתן צלע לעברה,לנסות לומר דבר נוסף, אך היא התרחקה מהר. זה מובן, לא היה קל להסתכל על יונתן ולראות את מצבו. מראהו עורר תחושת פחד ורתיעה . אם יונתן היה יכול לומר משפט אחד נורמלי, הוא היה אומר לכולם שהוא כמותם, ילד רגיל.
במשך השנים התרגלה לזה שהוא רודף אחריה. היא הבינה שהוא אוהב אותה, אך היא לא הייתה מעוניינת בו. מי כן? הוא לא רגיל. לא היה בה אומץ להגיד לו זאת מחשש לפגוע בו בנפש , יותר מכפי שהוא כבר בגוף. לכן היא מעולם לא סירבה לקחת את מה שהביא לה,לפעמים מלמלה סליחה והתרחקה מהר ככל האפשר. אך אף פעם, אף פעם לא אמרה לו תודה.
שנתיים עברו, ויונתן לא הפסיק. כשהם בגרו,הוא התחיל להזמין אותה למקומות, והיא דחתה אותו כל פעם, כי נמאס לה כבר לשחק. כעבור עוד שנה של הזמנות ודחיות,היא הטיחה בו "מה לך בי?! איני מעוניינת בך! אנא הפסק להציק לי!" יונתן הסתכל עליה במבט פגוע, ומלמל "מצטער. לא אפריע לך עוד" וצלע עם מקלו הרחק ממנה בלי להביט לאחור.
עברו כמה ימים, בלי הצקות,בלי מחוות ממנו. "יופי" היא חשבה. כבר נמאס לה להעמיד פנים.
בסוף היום, כשהייתה בדרך לביתה ראתה אותו הרחק ממנה, נשען על הגדר של הפארק, עצוב ובודד. היא ניצלה את ההזדמנות שלא הבחין בה, הרכינה את ראשה וצעדה במהירות לכיוון השני. היא התקדמה לעבר ביתה והתחילה להרהר " אולי לא נהגתי נכון עם יונתן" "האם פעלתי באופן קיצוני?" " מעולם לא אמרתי לו תודה על מתנותיו." היא נעצרה על יד הכביש שלפני ביתה, נשמה עמוקות וניסתה להירגע. היא המשיכה ללכת והשתדלה להתרכז בהליכתה, אך לא הצליחה. היא הרגישה רגשי אשם גדולים, שבמשך שנים ניסה להשיגה,והיא לא אמרה לו מלכתחילה שהיא לא מעוניינת, ונתנה לו לרדוף אחריה לשווא. או אולי, לפחות הייתה אומרת לו תודה, אפילו במלמול. היא התחילה לנשום בכבדות עם כל רגש ורגש שעלה בה.
שחור.
היא מצאה את עצמה על מיטת בית חולים, עם כל מיני דברים מוזרים מחוברים לה לגוף. " שלום" אמר רופא שישב לידה שעיניו היו נראות יבשות מאוד. "איפה אני?!" היא צעקה. הרופא ניסה להרגיעה " כמעט נדרסת, לולא צעיר אחד שקפץ להצילך וסיכן את חייו למענך". היא נשמה בכבדות, מעכלת את מה שקרה וניסתה לשחזר בראשה מה קרה , אך לא זכרה דבר. היא הרגישה בת מזל שניצלה מאסון שכזה. "איפה הוא? אני רוצה להגיד לו תודה מכל הלב". הרופא השתתק. "הוא.. לא איתנו עוד. הוא מת כתוצאה מהניסיון להצילך". תדהמה הכתה בה, היא לא ידעה מה לחשוב והתחילה לבכות "ומי הוא הגיבור הזה שהציל את חיי?" בכתה לתוך כפות ידיה. עיני הרופא התחילו להירטב, הוא ענה לה חרישית
"בני, יונתן"
