רוקדת
צרפת, 1905
השמש יקדה על פניי בחוזקה ולא אפשרה לי להמשיך לישון. קמתי מהמיטה, התארגנתי מהר ורצתי בשביל המוביל אל האורווה. הפרחים פרחו בכול מקום והייתי מאושרת. "בוקר טוב אבא" אמרתי. בוקר טוב אלומה. יש לנו המון עבודה היום בחווה. נולדו הלילה חזרזירים חדשים והסוסים עדיין לא קיבלו את ארוחת הבוקר שלהם. אכלת כבר ארוחת בוקר?
אבא עמוס ולחוץ יותר מאי פעם מעז שמיק עזב. מיק עזר לנו המון בחווה, הוא היה ממש כמו משפחה בשבילנו אבל הוא קיבל עבודה חדשה בעיר אחרת. אני מאוד משתדלת לעזור לאבא בחווה וגם סבא עוזר עד שאמא וסבתא צועקות לו מהחלון שיחזור הביתה.
אוי סליחה, איזה חוסר נימוס מצידי. לא הצגתי את עצמי, שמי אלומה. אני בת 14. בעתיד רקדנית, בהווה מאכילה סוסים. אני חולמת להיות פרימה בלרינה. כשאני רוקדת אני מרגישה חופשיה, אני מרגישה שמחה וכאילו אני מרחפת. ריקוד יכול להיות ממש תרופה לכאב. רק שהתרופה הרבה פחות מגעילה מזאת שאני לוקחת כשאני חולה. כל בוקר אני הולכת לעץ התפוזים הענקי של סבא ורוקדת לצידו.
בשעות אחר הצהריים אני נפגשת עם ויקי. אנחנו מאוד אוהבות לשחק עם הכלבלב שלה ג'ימי. ויקי היא החברה הכי טובה שלי, היא גרה בחווה הסמוכה משמאל לעצי המנגו. ובכול הזדמנות שיש אנחנו נפגשות. מדי פעם היא אפילו עוזרת לנו בחווה.
עזרתי לאבא עם האכלת החיות ולפתע שמעתי צעקה מהבית. הרצתי לעצמי בראש סיבות לאותה צעקה. מה קרה שאלתי בבהלה. קיבלת מכתב. חיכיתי למכתב הזה שלושה חודשיים. אמא העבירה לי מכתב יפיפה עם כיתוב מוזהב "בית האופרה, פריז." הידיים שלי רעדו, הלב שלי פעם בחוזקה.
פתחתי את המכתב ולא האמנתי למראה עיני, התקבלתי ללימודי מחול באקדמיה לריקוד בגרנייה שבפריז!! התחבקנו כולנו בחוזקה. אני די בטוחה שכולנו בכינו, זה היה רגע מרגש. הייתי הילדה הכי מאושרת בעולם באותו הרגע.
היה מדהים במבחני הקבלה. הגרנייה מקום יפיפה. התקרה מלאה בציורים מיוחדים ורקדניות בוגרות רצות ממקום למקום. אני זוכרת שממש הערצתי אותן, הן מדהימות וכה יפות. נתתי את כול כולי באותו מבחן, וזה השתלם מאוד.
אתם לא תאמינו איזו ארוחת מלכים הכינו אמא וסבתא!! עוגת שוקולד עם שכבה דקה של קצפת, שיברי עוגיות ותותים אדומים בקצה (העוגה האהובה עליי). פשטידות, פנקייקים ומה לא. הזמנו כמובן גם את משפחתה של ויקי והייתה חגיגה גדולה.
בקושי הצלחתי להירדם באותו לילה, ראשי היה מלא במחשבות.
מחר השיעור הראשון בבית האופרה בפריז. אני מתרגשת כל כך אבל גם מאוד לחוצה. ניסיתי לישון ואז…
פקחתי את עיני והבנתי שהגיע הבוקר, קמתי במהירות. הלב שלי פעם בחוזקה והבטן כבר געשה. החיוך נמרח לי על הפנים ולא הסכים לרדת. סבתא ארגה לי תיק יפיפה בהפתעה!! הכנסתי את נעלי הבלט, את האוכל שאמא הכינה, את מיץ התפוזים שסבא הכין באהבה, ומאבא תמונה ובה החיות בחווה. למקרה שתתגעגעי, אמר אבא.
בכיס קטן שהיה בצידו של התיק שמתי שתי תמונות אחת של המשפחה שלנו ואחת עם ויקי. זהו, הכל מוכן. אמא, אבא, סבתא, סבא וויקי ליוו אותי החוצה. אימצתי חזק את העיניים לראות אם אני רואה מרחוק את הכרכרה מתקרבת לכיווננו. ואז ראיתי אותה. היא הייתה מדהימה!! עם ציורים יפהפיים סביבה.
נפרדתי בחיבוק ענקי מכולם. לפניי שעליתי הרגשתי שמישהו נוגע לי בכתף הסתובבתי וראיתי שזאת ויקי. היא נתנה לי ציור שהיא ציירה של שתינו עם הכלבלב שלה ג'ימי, היא מציירת מדהים! הלוואי שויקי הייתה יכולה לבוא איתי.
נפרדתי מכולם בפעם האחרונה והתחלנו בנסיעה.
הרוח נשבה בקלילות ופיזרה את שערי. הדרך הייתה כל כך יפה, מלאה בעצים, שדות, ופרחים בכל הצבעים. היה ריח טוב באוויר שהזכיר לי את עוגת התפוזים של סבתא וסבא. קיוויתי לעצמי שלא אתגעגע יותר מידי, והבטחתי שאשלח מכתב כל יום.
הגענו. אמרתי תודה לעגלון הנחמד והתחלתי להתקדם אל עבר הגרנייה.
כאבה לי הבטן ורעדתי קצת בידיים. ניסיתי להישאר רגועה ולא להשתגע. כבר זכרתי את הכניסה מאותה פעם שהייתי במבחני הקבלה.
ראיתי קבוצה של נערות, אני חושבת שבערך בגילי. הן פטפטו וצחקקו. עניין אותי על מה הן צוחקות שם. החלטתי באומץ לגשת אליהן ולפתח איתן שיחה, להכיר אותן. שלום, נעים מאוד אמרתי, שמי אלומה. הן בהו בי כמה שניות ואז ענו "מי את?" עניתי: אלומה. "כן כבר אמרת" הן ענו פה אחד. שאלתי אותן איזה שנת לימוד הן מתחילות. פה אחד ענו הנערות, בקול מתנשא: שנה רביעית. הבנתי שהן כנראה התחילו בגיל מאוד צעיר ללמוד בגרנייה. הן סובבו לי גב והלכו. הן לא היו כל כך נחמדות כמו שחשבתי. אבל לא נתתי לזה להוריד לי טיפה מהמצב רוח.
התקדמתי בצעדים די מהירים לכיוון מסדרון. הייתי היחידה במסדרון. היו המון דלתות. איזו דלת לפתוח? הנשימות שלי נעשו מהירות. התקדמתי לעבר הדלת הראשונה. לדפוק? לא, אל תעשי את זה, אמרתי לעצמי. כבר חשבתי לוותר ולחזור הביתה, אבל אז, שמעתי חריקת דלת. הסתובבתי וראיתי אישה, היא פנתה אליי. שלום! באת לשיעור ראשון? הנחתי שהאישה מורה בגרנייה. כן, עניתי מעט מגמגמת. מה שמך, היא שאלה. אלומה עניתי. למה את עומדת בואי הצטרפי, אנחנו מתחילות. נכנסתי בצעדים זהירים. חששתי והאמת גם פחדתי. מולי היו שתיים עשרה בנות. עם בגדי גוף וחצאיות מרשימות. הבנתי שכנראה איחרתי. הן בהו בי ואני ניסיתי להתעלם. הנחתי מתחת לאחד הברים את התיק שסבתא ארגה לי. נעלתי בזהירות את נעליי הבלט שלי, והצטרפתי לשאר הבנות. שלום לכולן, אמרה האישה שקיבלה את פניי קודם לכן. שמי אורה, אני המורה שלכן, ברוכות הבאות לשנת הלימודים הראשונה שלכן. מאחלת לכן שנה מוצלחת, שנה קסומה. התחלנו בשיעור, הכל התחיל ממש טוב. הייתי בקצב, דייקתי בכל. אבל אז כשהכול היה נראה מושלם. לא תאמינו אבל פירקתי לילדה שרקדה לפני את הגולגול שהיה לה בשיער. לא משנה כמה הצטערתי ,היא לא סבלה אותי. הסתיים השיעור הראשון. התקדמתי לכיוון היציאה אך לפתע מצאתי את עצמי ברצפה. דחפו אותי לרצפה. לפני שהבנתי מה קורה. הסתכלתי למעלה, עדיין בריצפה. עמדו שם שלוש בנות בינהן אותה ילדה עם הסיפור של הגולגול. כל כך קיוויתי שהיא כבר סלחה לי, ואז עלה רעיון בראשי, אני אזמין אותן לאכול יחד ובכך נשלים. אני מאוד מצטערת על מקודם (פתחתי), אני לא התכוונתי! רוצות שנלך לאכול יחד? אני מאוד אשמח להכיר אתכן. הפנים שלהן לא הראו סימן חיובי. הן צחקו לי בפרצוף בלי בושה. היי אני מור, אמרה אחת הבנות ואני כל כך רוצה לאכול עכשיו עם ילדה מוזרה. הן המשיכו לצחוק. רצתי משם מושפלת. אחרי כמה רגעים הצחקוקים דעכו. עליתי לגג הגרנייה והבטתי אל האופק. השמיים היו יפים כל כך. אותו מקרה הבהיר לי שזה לא הולך להיות פשוט. רציתי לשקוע במשהו ולשכוח שכל זה קרה. רקדתי ועצמתי את עיני. הרגשתי בבית והרגשתי מעולה. התרופה עשתה את שלה פעם נוספת. פקחתי את עיני ולתדהמתי עמדה שם נערה, ראיתי אותה בשיעור באותו בוקר. שלום היא אמרה. את אלומה נכון? כן עניתי. ואת לינה? כן היא ענתה רוצה לאכול יחד היא שאלה. כן, מיידית עניתי. ישבנו ואכלנו, דיברנו וצחקנו. לינה סיפרה לי שהיא גרה בספרד ויש לה חמישה גורי כלבים. היא רקדה לפני כן בסטודיו של אמא שלה. לא הפסקנו לדבר עד בא השיעור הבא.
כל אותו יום עבר נהדר. עליתי לחדר השינה יחד עם לינה. היינו מאושרות ולא הפסקנו לצחוק. התלבשנו בפיג'מות שלנו ונכנסנו למיטה. לידי הייתה שידה קטנה. עליה היו מונחות התמונות שלקחתי איתי. הסתכלתי בתמונות והתגעגעתי כל כך. שקעתי בגעגועים ונרדמתי.
תתעוררי אלומה. אלומה!!. קמתי בבהלה מה קרה שאלתי. זאת הייתה לינה, היא אמרה שעוד חמש דקות מתחיל לנו שיעור עם מורה חדש ולפי השמועות הוא קשוח מאוד. נחרדתי למה ששמעתי. קמתי במהירות. בחיי לא התארגנתי כול כך מהר בבוקר. ירדתי במורד המדרגות מתנשפת. הגענו אמרה לינה מתנשפת. ניכנס? נכנסנו ונעמדנו ליד שאר הבנות. ציפיתי לראות את המורה כבר בפנים. אבל הוא לא היה שם. לאחר דקה שמענו צעדים. אני זוכרת שכולן הזדקפו והפסיקו בין רגע בדיבורים. בן אדם גבוה נכנס. עם בגדים מכובדים. וזקן שחור היה לו. שלום גבירותיי אמר. בקול נמוך אמר. אני מר בראון, בואו נתחיל. מוזיקה בבקשה. התחלנו לרקוד. מדי פעם מר בראון העיר לנו, זה היה די מלחיץ. לא, לא, הוא צעק. תעצרו את המוזיקה, תעצרו את הריקוד. נבהלנו. הפנים שלי קפאו. פחדתי ממה שאני הולכת לשמוע. למה את רוקדת? הוא שאל ילדה. היא לא ענתה. הוא עבר לילדה אחריה והיא גימגמה. מר בראון הגיע אליי הסתכל לי בעיניים במבט חד ושאל למה את רוקדת? נבהלתי לרגע אבל אז עניתי לו. מאז ומתמיד אהבתי לרקוד, זה תמיד גורם לי להרגיש מאושרת. אני מרגישה כאילו אני עפה. עצרתי והבנות הפנו אליי מבטים. השיעור הסתיים. ואחריו היו לנו עוד שיעורים רבים ומעייפים לאורך היום כולו.
לקראת הערב עליתי לחדר. התיישבתי על המיטה. הוצאתי דף וכלי כתיבה וכתבתי.
משפחה יקרה שלי.
זהו היום השני שלי כאן. מנסה להתרגל לדברים החדשים.
מה שלומכם? איך אבא מסתדר בחווה?
אני חושבת עליכם המון ומתגעגעת בלי סוף.
מחכה לסוף השבוע שאגיע לביקור.
אוהבת אתכם מאוד, נשיקות.
נ.ב מה שלום ויקי? תמסרו לה ד"ש ממני.
קיפלתי את הדף והכנסתי למעטפה. קמתי מהמיטה והתקדמתי לכיוון חדר האוכל לקבל ארוחת ערב. פגשתי שם את לינה. התיישבנו יחד בקצה החדר. לינה פנתה אליי. כולם מדברים על זה, היא אמרה בקול שקט. על מה? שאלתי. על השיעור היום עם מר בראון. לא הבנתי בהתחלה על מה לינה מדברת. אבל אז נזכרתי בשאלה ששאל מר בראון. למה את רוקדת?
כיום אני כבר בת 18. רקדנית בלהקת בלט באופרה בפריז. חלומי התגשם. בקרוב יהיה לי סולו במופע "אגם הברבורים."
כול האתגרים לאורך כל הדרך הפכו אותי למי שאני היום. אל תוותרו אף פעם על החלומות שלכם רק כי ייקח זמן להגשים אותם. אני מאמינה בכך.
