חמש שנים לפני:
"אוי, אני כל כך מצטער!" קייט הרגישה מישהו נתקע בה ואת הקפה שהחזיקה בידה נשפך על חולצתה השחורה. היא הרימה את מבטה ונתקלה בעיניים כחולות מבריקות. הוא היה נראה כבן גילה אולי מבוגר מעט, צבע שערו היה זהוב. "צריכה עזרה?" שאל "לא, לא זה בסדר, לא תודה…" קייט מלמלה והתחילה ללכת במסדרון תוך כדי שהיא מנסה להסתיר את הכתם. היא לא יכולה להיכנס כך לכיתה ביומה הראשון בקולג' . "היי, חכי שניה. למה את בורחת? תני לי לעזור לך, אני מרגיש ממש לא נעים." הוא חייך חיוך מבויש "חכי, אני חושב שיש לי משהו…" הוא חיטט בתיקו והוציא פיסת נייר קטן מקומט. "אני לא חושבת שזה יעזור.." צחקה "נעים מאוד, קוראים לי קייט" היא הושיטה את ידה ללחיצה. הנער חייך גם הוא ולחץ את ידה בחום "ליאו, ליאו גרייס". קייט משכה את ידה בחזרה "אני די מאחרת לשיעור… אתה יודע איפה הכיתה של דוקטור וילסון?" "האמת שאני בדיוק הולך לשם עכשיו. להראות לך איפה?" "אני אשמח" היא חייכה והם החלו ללכת לאורך המסדרון הצר.
שישה חודשים לפני:
"הרופא מבקש לראות את גברת גרייס" האח שנכנס לחדר הודיע בפנים מתוחות. קייט יכלה להרגיש שפניו אינם מבשרים טובות. היא הרימה מבט אל עבר בעלה ליאו ובחנה את מבטו. הוא היה נראה רגוע, אבל היא ידעה לזהות לפי צורת פיו שהוא לחוץ בדיוק כמוה. היא לפתע את ידו ולחצה בעדינות בשביל להרגיע, את שניהם. "אני מצטער להודיע אבל מצבה של קייט התדרדר… לא נותרו לנו עוד אפשרויות רבות." אמר הרופא "אני לא מבין את זה, אתם אמרתם שהסרטן בנסיגה שאנחנו הולכים לנצח אותו!" צעק ליאו על סף דמעות. "וכשאמרנו את זה אמרנו גם שהסרטן בלתי צפוי. אני באמת מצטער." קייט הרגישה מפוחדת וחלשה, היא הביטה אל עבר ליאו וראתה אותו בוחן אותה. הם הביטו זה בעיני זו ונשמו יחד נשימה עמוקה. "מה האפשרויות שלי?" שאלה קייט "אין הרבה מה לעשות כפי שאמרתי כבר קודם, אבל את תצטרכי לחזור לכימותרפיה כצעד ראשון ונראה איך אנחנו ממשיכים משם". ענה הרופא. בתנועה כמעט אוטומטית שלחה קייט את ידה אל עבר שערה שחזר אל עצמו לא מזמן. רק לפני חודש היא ביקרה אצל הספרית שצבעה את שערה כמו שהיה לפני שחלתה. שחור כמו הלילה עם פסים כחולים וסגולים. הרבה יותר טוב מהשיער החום והמשעמם שלה ופי מיליון יותר טוב מהקרחת הבוהקת שליבתה אותה בשנה וחצי האחרונות. הבחילות, העייפות, חוסר התיאבון, החולשה, הכול חזר אליה בפתאומיות, צמרמורת עברה בגופה. ליאו ראה את הבהלה והפחד בעינה ומיהר לשאול "אין שום אפשרות אחרת? אולי משהו פחות אינטנסיבי?". "לא. זו הדרך היחידה להרוויח זמן לקייט" הרופא ענה לליאו ואז פנה לקייט "את תתחילי את הטיפול כבר מתחילת שבוע הבא, אין טעם לבזבז זמן." קייט הנהנה באיטיות מבינה שאין דרך לחמוק מגורלה המר.
שמונים וחמישה ימים לפני:
רעש המכשירים נשמע בחדר השקט. קייט ישבה על הכורסה והרגישה איך הרעל שאמור להציל אותה זורם לה בוורידים, רעד עבר בגופה. היא נזכרה בשיחה שהיא וליאו ניהלו אתמול בלילה. הוא לא מבין אותה, הוא פשוט לא יכול. זה לא הוא שמחובר לכל המכשירים האלה, הוא לא מרגיש את כל הבחילות והחולשה שהיא מרגישה, הוא, לא הולך למות. "איך את מרגישה קייט?" שאלה האחות אדמס בחביבות וקטעה את קייט מהרהוריה "מחזיקה מעמד" ענתה קייט בקול רפה. "טוב חמודה, אם תצטרכי משהו רק תקראי לי" היא חייכה חיוך עדין ועברה למטופל הבא. קייט הסתכלה על השעון, כבר שתיים וחצי. איפה ליאו? הוא היה אמור כבר להגיע. אולי בגלל אתמול? לא, לא יכול להיות, ליאו יודע שהיא לא התכוונה. לפתע היא ראתה את ליאו מתקדם לעברה כשבידו בקבוק מים ושקית ענבים. "היי… איך את?" שאל "שורדת. איפה היית?" שאלה "שום מקום, התעכבתי קצת בבית". הם הסתכלו אחד על השנייה דקות ארוכות בשתיקה. עד שקייט לא יכלה לסבול זאת יותר ופתחה את פיה לדבר. "תקשיב ליאו, בקשר לאתמול… אני באמת לא התכוונתי-" "זה בסדר, באמת" קטע אותה ליאו "לא, זה לא בסדר. אתה דאגת לי ואני פשוט צעקתי עליך, הייתי כפויית טובה." אמרה קייט בשקט ובאשמה. "את פה עכשיו קייט, וזה כל מה שחשוב". הוא רכן לעברה ונישק אותה בעדינות במצח "אני אוהב אותך" לחש. "ועכשיו, תראי מה הבאתי לך". הוא חייך חיוך שובב ונופף בשקית הענבים.
ליאו התעורר לקול הקאה. הוא פתח עיינים במהירות והסתכל סביבו, כשראה שקייט לא לידו הוא מיהר לרוץ אל עבר השירותים. הוא נכנס לשירותים וראה את קייט רוכנת מעל השירותים ומקיאה כשעיניה מלאות דמעות. הוא רכן לעברה, אסף במהירות את שערה שלא יתלכלך והעביר בעדינות את ידו על גבה. כאשר קייט סיימה להקיא היא פרצה בבכי וחיבקה את ליאו בחוזקה. היא הרגישה שהיא לא יכולה יותר, הטיפולים רק החלו והם כבר משתלטים על חייה. ליאו חיבק את קייט בחוזקה והרגיש חסר אונים. הוא לא האמין שאחרי כל הגיהנום שעברו הם חזרו לאותה נקודה, רק פגועים יותר.
שמונים וארבעה ימים לפני: בבוקר שלמחרת קייט התעוררה והרגישה איך כל הגוף שלה דואב וחסר כוחות, שאין לה כוח אפילו להרים את הראש. היא הושיטה יד אל עבר ליאו וגילתה שהוא לא שם. אבל אפילו בשביל לחפש אותו לא היה לה כוח ומהר מאוד היא שקעה שוב בשינה. היא התעוררה שוב כאשר ראתה מישהו רוכן לעברה וקורא בשמה בשקט. לא היה לה כוח לענות לאותו אדם. היא רק רצתה לחזור לישון בשקט. אבל האדם לא אפשר לה והמשיך לקורא בשמה. "קייט.. קייט… את צריכה לקום" אמר בקול חלש. קייט הייתה כבר מספיק עירנית בשביל להבחין שמדובר בליאו, אבל פשוט לא היו לה כוחות לענות לו, היא הרגישה מרוקנת. "קייט.. קייט… את חייבת לשתות" הוא לא שיחרר. ליאו עזר לקייט להתיישב בזהירות והגיש לה כוס מים. קייט לגמה לאט מהמים והרגישה איך מעט מהכוחות שלה שבים אליה. הוא עזר לה להישכב חזרה וכיסה אותה בשמיכה. "תודה ליאו" היא אמרה בשקט, הוא חייך לעברה חיוך עצוב מעט, וענה "ודאי אהובה". הוא כיבה את האור ויצא מהחדר. מאפשר לקייט לחזור לשינה שכל כך רצתה.
שישים ושבעה ימים לפני:
ליאו התעורר לקול בכי, ורץ לכיוון השירותים. זה נהפך להיות הרגל, קייט מתעוררת באמצע הלילה, מתחילה להקיא וליאו, שמתעורר כמה שניות אחריה, עוזר לה ומנחם אותה. ליאו נכנס במהירות לשירותים והופתע לראות את קייט בוכה מול המראה. הוא התקדם לעברה בהיסוס, לא מבין מה קורה. הוא התקרב לעברה והבחין שהכיור מלא בגושי שיער, כאשר קייט מוסיפה רק עוד ועוד תוך כדי שהיא מסרקת את שערה בעדינות. מבטיהם הצטלבו במראה, קייט הסתובבה במהירות ודחפה את ליאו בחוזקה. "אל תסתכל עליי" היא אמרה בקושי רב מרוב הדמעות שזלגו מעינה. "בבקשה ליאו, תלך מכאן… תלך מכאן, בבקשה" בכיה רק התגבר. ליאו ניסה להתקרב לקייט ולחבק אותה אבל קייט לא אפשרה לו, היא הדפה אותו ממנה והתמוטטה על הריצפה כשהיא מחבקת את עצמה ובוכה. "זה בסדר קייט… זה בסדר…" ליאו ניסה להרגיע את קייט ולחבק אותה והפעם היא לא התנגדה. ליאו עטף אותה בידיו וקירב אותה לחזהו. דקות ארוכות ישבו כך על הריצפה מחובקים. לפתע קייט קמה ממקומה ניגשה למגירה והוציאה את מכונת הגילוח של ליאו. קייט הסתובבה חזרה לליאו והתחננה אליו ללא מילים, ליאו הנהן בהבנה, ניגש לעברה לקח את המכונה מידה והסתכל לתוך עיניה. קייט הסתובבה למראה ועצמה את עיניה בחוזקה. היא שמעה את הרעש של המכונה ואז את להב הסכין עובר על ראשה שוב ושוב. רעש המכונה התערבב עם קולות הבכי של ליאו וקייט. דמעות רבות זלגו מעיניהם. קייט פתחה את עינה באיטיות וראתה מראה שחשבה וקיוותה שלא תראה יותר לעולם.
שלושים ימים לפני:
ליאו תופף בעצבנות ברגלו. המרפאה הייתה ריקה יחסית, מלבדו ומלבד קייט היו רק עוד שתי נשים. "מטופל: 27R לחדר מספר 5" הודיעה הכריזה, ליאו התרומם במהירות ממקומו נעמד מאחורי קייט והחל להוביל את כיסא הגלגלים לעבר החדר. "שלום קייט, מה שלומך?" התעניין הרופא לאחר שקייט וליאו התיישבו. "בסדר, קצת חלשה" ענתה קייט. "תקשיבו, עברתי על הבדיקות" הרופא התחיל "ו… התוצאות לא טובות. נראה שהטיפול הפסיק להשפיע, אני חושב שכדאי לשקול להפסיק את הטיפול. תוכלו להעביר את הזמן הנותר באיכות חיים מעט טובה יותר ללא הכימותרפיה". "תודה רבה על ההתחשבות דוקטור, אבל אנחנו מעדיפים להמשיך עם הטיפול ולהרוויח עוד זמן" התפרץ ליאו בכעס. הרופא הסתכל על ליאו ונשם עמוקות "אני מבין שזה קשה, אבל אם קייט תמשיך עם הטיפול זה יגרום ליותר נזק מתועלת, הגוף שלה פשוט חלש מידי בשביל לעמוד בעוד סדרת טיפולים. אני חוזר ואומר, עדיף לכם להפסיק את הטיפול. תוכלו לבלות את השבועות הקרובים ללא כל הטיפולים, והמועקה הזו. המחלה כמובן עדיין תהיה וקייט עדיין תהיה חלשה. ובכל זאת איכות החיים שלכם תשתפר, קייט תרגיש טוב יותר". קייט נשמה עמוק והרגישה שאין לה עוד כוחות להילחם. כל מה שהיא רוצה זה שיפסיק לכאוב לה, לחיות חיים נורמליים בלי הצל המעיק בשם סרטן.
עשרים ימים לפני:
קייט לגמה מכוס הקפה שלה באיטיות והתענגה על החום שהתפשט לה בגוף. היא הרימה את מבטה וראתה את ליאו מעיין בטלפון. הימים האחרונים היו נהדרים, סוף סוף לחיות. היא לא מרגישה מצוין, היא עדיין הייתה חלושה והיא הייתה מרותקת לכיסא הגלגלים. ולמרות זאת, השינוי היה מדהים, קייט הרגישה טוב, היא הרגישה חייה אחרי זמן רב שלא הרגישה כך וחשבה שגם לא תרגיש.
שבוע לפני:
"אני יוצא לקנות כמה דברים, הבית ריק" ליאו צעק מהמטבח לקייט שישבה בסלון. הוא נכנס לסלון ולקח את המפתחות "אני כמה דקות חוזר" אמר לעברה "אין בעיה" ענתה קייט. קייט שמעה את הדלת נסגרת ואת צעדיו מתרחקים. לאחר מספר דקות של חוסר מעש, קייט החליטה לעשות משהו. היא גלגלה את עצמה אל עבר הספרייה הגדולה שהייתה בביתם מחפשת משהו לקרוא. לפתע מבטה קלט בקצה הספרייה את האלבום שלה ושל ליאו. האלבום הודפס ממש לפני שגילו שלקייט יש גידול. קייט שלפה את האלבום מבין הספרים הרבים. היא פתחה את האלבום בעדינות ובחנה את התמונות. היו שם תמונות מכל השנים שהיא וליאו הכירו. היא ראתה תמונה שלהם ביום הראשון שהכירו. החולצה שלה הייתה מוכתמת לגמרי והם בדיוק אכלו ארוחת צהרים יחד. קייט הרגישה את הדמעות זולגות במורד לחייה ונופלות בעדינות על האלבום. היו שם תמונות שלהם בטיולים, עם חברים וגם סתם תמונות חמודות שלהם. היא הפכה דף נוסף וראתה תמונה מהחתונה שלהם. היום המאושר בחייה. היא זכרה את כל ההתרגשות והבלגן. היא בקושי יכלה לישון בלילה שלפני, ובחתונה עצמה היא הרגישה שהיא פשוט עפה באוויר, היא זכרה את החיוך הקורן שלו לאחר שענד לה את הטבעת. היא המשיכה לדפדף באלבום והדמעות רק הלכו והתחזקו עד שהפכו לבכי של ממש. לפתע היא הרגישה יד על כתפה ואת מבטו של ליאו מלמעלה. ליאו התיישב על הספה לידה והסתכל יחד איתה על התמונות. שעה ארוכה ישבו כך. בוחנים תמונות, מעלים זיכרונות. קייט הרימה את מבטה והסתכלה בעינו של ליאו בדממה. ליאו לפת את ידה בעדינות ואמר בלחש "לא משנה מה יקרה, אני אוהב אותך לנצח".
ליאו עמד ליד הכיריים, בחש את התבשיל שהכין וזמזם לעצמו בנחת. הוא השקיע הרבה בארוחה הזו והוא רוצה שהכול יהיה מושלם. הוא ערך את השולחן יפה עם המפיות שקנה במיוחד, הניח את האוכל על השולחן וניגש לקרוא לקייט. הוא פתח את דלת המרפסת וראה את קייט יושבת בכיסא שלה כשראשה שמוט. הוא ניגש לעברה בשקט וניער אותה בעדינות "קייט, ארוחת הערב מוכנה" כשלא ענתה לו אמר שוב "קייט.. קומי". ליאו התחיל להילחץ " קייט?" בשלב זה הוא החל לצעוק "קייט! קייט!" ליאו ניער אותה בחוזקה. הוא נכנס לבית במהירות לקח את הטלפון וחזר בריצה למרפסת תוך כדי שהוא מחייג למוקד החרום.
יומיים אחרי:
ליאו צעד בין הקברים כאשר דמעות זולגות מעינו. זיכרונות מאמש הציפו אותו, הוא היה שבור. ליאו החל לצעוד ברחוב השומם חזרה לביתם, לביתו. הוא עלה באיטיות במדרגות, מרגיש חסר כוחות. "כל כך הצטערתי לשמוע על קייט" שכנה שלא זכר מי היא עצרה אותו. הוא הודה לה בנימוס וחלף על פניה. ליאו פתח את הדלת ונכנס אל הדירה הריקה. ליאו הרגיש שבכול רגע קייט הולכת לצאת מחדר השינה שלהם ולקבל את פניו בחיבוק. אבל אף אחד לא הגיע. הדירה הייתה ריקה, וליאו הרגיש כל כך לבד.
