השמש שלי הלכה לעולמה
היא איננה מאירה לי יותר.
השמש שלי נסה קצוצת קרניים,
ונשארתי אני בתמהוני
שרועה בחלל שמקורו בשניים.
אני רואה את השמש היטב,
הוא מביט בי,
אבל אורו לא חודר,
ועוצמתו עוצמת ליל קודר.
בין לכת ועוצר יוותרו לבדם,
סהרורים ומוכי תדהמה,
עטופים בחומהּ של אדמה,
שבויים בקסמה של חמה.
ומנוח אין בם
ושחוח דגלם,
ורצונם הפך ערירי
ואורם מחזר באורי.
עת ידום הגורל
וינוסו משאלות,
עת ידום השחק
עת יאסוף אותי אליו,
והפך מחולי
נחמת הרבים,
ולבשה שתיקתי
תמימות דעים.
עת אמצא נחלתי
בין פעימות לב רכות.
עת אשוב להחיות
את ענן השמחות.
אז חדרי יפרוס כפיו,
ויבקש להגן מצינה ושרב.
אז אניח ליבי בפאותיו.
ובאלט אלחש אל אופק
כי אינני עוד כוכב.
