בכיי המהלך על בהונות.
למה לי להגביר קולי, היש מי שישמע לי.
בכותלי הבית המוגן,
הבטוח,
השקט.
בכיי המהלך על בהונות, שלא יאזינו השכנים.
השמחים, הצוהלים,
המקווים.
למה הם חיים, ואבי מוטל, נשכח מלב.
ליבו במחנות, ואנכי בסוף מערב.
מביטה בערגה בסובבים,
שומעת את לעגם על אבא, שומעת ומחרישה.
מדוע שקט כאן, איני מבינה.
הן מנחם, ראובן ומרים,
כבר נוחמו, ראו בנים והרימו קולם,
בשיר.
ורק זכריה אבי, זוכר ושותק.
בפנים חמורות סבר, כאנקת אסיר.
לא אבין לנשמתו, לא ארד לסוף דעתו,
לא ידאג הוא לי,
עד שיפתח סגור ליבו לאיש.
האם אי פעם אזכה לשמוע סיפורו?
תפריט
