הצללים מדברים / שירה סולמי

דקירה, נשמתי נעתקה.
ליבי חדל מלפעום, ראשי שותק וגופי עומד דום.
קור מתפשט בוורידים, הדמעות צפות והרגשות גואים. בדידות עוטפת את תודעתי הפצועה,
מלטפת מהווה מעין נחמה.
הבועה מתגבשת סביב גופי,
מדמה הגנה אך בעצם מרחיקה אותי מעצמי.
הצלילים נבלעים, עצמים בלתי מזוהים מדברים.
החיים נעצרו בשבילי אך לאחרים ממשיכים.
שלל צבעים מרקד באישוני המתרחבים,
אך אין צבע לעולם אין משמעות לאור, לקול, לאנשים.
אני מדממת למוות בלי מקום להחלמה,
אין תרופה שתרפא את הפציעה.
גם אם החתך יתאחה מעצמו תמיד תשאר צלקת במקומו. הסכין הייתה צליל, הרוצחת הייתה לשון.
האשמים היו כולם וליבי הוא זה שנפגע ראשון.
ואני לא היחידה, כמוני יש המון.
צללים, כיפוף אור קטן ואותנו לא רואים.
מתחבאים בלית ברירה תחת כנפי החשכה ומחכים ללהבה שתאיר אותנו בהילה.
ניסינו, נכשלנו, עייפנו מלצעוק הגיע הזמן שיקשיבו לנו ויסתכלו בפנינו הסובלות.
אולי כך נצליח למנוע את הצטרפותן של פנים חדשות.