דברים מוזרים ממש קורים לאחרונה. אני לא זוכר חלקים מהיום ושל הלילה. יש דברים שאני זוכר, כמו ידע על דברים מסוימים, אבל לא זוכר איך למדתי אותם. אני לא זוכר איך קמתי היום בבוקר באמבטיה ולא במיטה שלי. ואם זה לא הגיוני, אני מתחיל לזכור דברים שהם לא קרו לי, דברים מהלימודים, מהילדות, כמו קטעים של זיכרונות.
אני חושב שמשהו משונה קורה, למרות מה שגו'נתן חברי הטוב חושב. זה לא פראנויה שאני מייצר כדי לא לפגוש אנשים. אם הוא היה מבין שזה לא שאני מפחד שאני לא אוכל ל.. שהם.. שאני.. ש.. שהם לא יקבלו אותי.
לפני שהכל קרה אנשים קיבלו אותי לכל מקום כמסמר הערב, מוצלח. אבל עכשיו כשאני בקושי מקבל את עצמי איך הם יקבלו אותי? האמירות שמשמיעים, "כן, אנחנו מקבלים אותך למרות הכל" זה רק בכאילו.
אולי גו'נתן צודק והם רואים בי גיבור, אבל אני לא. כי אם אני גיבור אז איך בדיוק אני לא מרגיש כמו אחד? אני לא מרגיש כמו גיבור, אני לא מרגיש כמו איזה סופרמן שיכול לעשות הכל, כי אני פוחד מדי.
איזה גיבור פוחד? גיבורים מסתכלים לסכנה בלבן של העיניים ואז רצים אליה, אני? אני אפילו לא מסתכל. נשאר בבועה שלי, בורח ממגע, מאפשרות להיפגע. אחרי שאני אומר את זה למישהו אז קודם יש את השתיקה ואז את המחשבה ואז הם אומרים "לכל גיבור יש חולשה או פחדים, גם לך יש". אבל אף אחד לא מבין באמת כמה אני מפחד.
"זה עדיין כואב לך?"
"מה?"
"זה עדיין כואב לך, הכתף? בשביל זה אתה כאן לא?"
אה, יופי, לפחות אני יודע איפה אני. אני אצל הרופא.
"אממ כן. עדיין כואב. זה בסדר?" שאלתי, פוחד שהפציעה מחמירה.
"רוב הסיכויים שזה יהיה בסדר. הכתף שלך עדיין מחלימה. לוקח זמן לפגיעה מאקדח להחלים. בוא נבדוק שהיא לא מחמירה, בסדר?"
"כן, בטח, בוא נעשה את זה."
"טוב, אז אני לוקח את התיק הרפואי שלך מהמזכירות וכבר חוזר לבדוק אותך."
"בסדר," באמת בסדר… עוד פעם אני לבד עם המחשבות שלי. ייאי… כיף חיים. ממש. איך הגעתי לכאן? יופי. עכשיו אני לא זוכר איך הגעתי לרופא. בפעם הבאה אני אתעורר באמצע היער?! מישהו נוגע בי מה? מי? למה זה כואב לי?! שיעזוב אותי! נו תמצא את הקול שלך, תילחם כבר. הוא פוגע בך.
"דייי!!!!!!!!!"
מי שנגע בי נבהל וקפץ אחורה.
"סליחה לא התכוונתי לפגוע בך, סליחה אם הכאבתי לך." אמר בחשש. זה רק הרופא. אף אחד לא פוגע בך אבל זה לא משנה, כבר מאוחר מדי, כבר נכנסתי להתקף, לפאניקה. יופי עכשיו גם הרופא יחשוב שאני חלש.
"הי, הי, מה קורה לך? אתה בסדר? אלכס, אתה בסדר? אלכס? אלכס." ניסיתי לענות אבל כל מה שיצא לי מהפה היו רק יבבות חלשות.
"היי, היי, אלכס, מה קרה? אני באמת מצטער, סליחה. אלכס, אני צריך שאתה תענה לי. רק תהנהנן, בסדר?"
הצלחתי להנהן בעדינות.
"אתה בהתקף פאניקה? כן?"
אני יכול לעשות את זה, רק להנהן. בקושי הזזתי את הראש אבל הוא כנראה ראה את זה כי הוא התחיל לדבר.
"אלכס, תקשיב. אתה אוהב לשחות, נכון?
הנהנתי אבל רציתי לשאול אותו איך הוא יודע את זה רק ג'ונתן ידע את זה.
למה אתה אוהב לשחות, אלכס?"
"אני אאאני אוהב לשחות." לחשתי.
"כן, זה נכון, זה באמת מה שאתה אוהב, אתה אוהב את המים?"
"אוהב קר" לחשתי יותר בביטחון.
"אה, אתה אוהב שקר והמים קרים כשאתה שוחה, נכון?"
הוא מחכה לתשובה אני יודע את זה ניסיתי לסדר את המחשבות בראשי אבל הכל כבר עולה אלי לראש ואני לא מצליח להדוף את המחשבות. "אלכס, אתה מרשה לי לגעת בך?" עוד הפעם הנהנתי. "יופי, אני מבטיח לך שזה לא יכאב, בסדר?"
הנהנתי שוב, לא יכולתי לעשות יותר מזה. הרופא הושיט את ידו אל פניי ואז עצר רגע לפני ושאל, "אתה בטוח שזה בסדר?"
הוא הוציא מזרק עם חומר ורוד שלא הכרתי. התבוננתי היטב על פניו, ולפתע נזכרתי. לרופא שלי אין עיניים חומות. וגם לא שיער שחור.
"מי אתה?" שאלתי.
"אתה באמת לא מזהה אותי? היינו חברים כל כך טובים."
צליל קולו היה מוכר לי, זה האדם שעזר לי בימים הכי קשים, בשעות הכי נוראיות…. ג'ונתן!
"אז עכשיו אתה זוכר?" פנה אליי, "אל תדאג, עוד רגע אתה שוב לא תזכור. תושיט לי את היד, והכל ייגמר."
הושטתי את היד כדי לשכוח, ורגע לפני שהמחט נגעה בידי נזכרתי.
אני בסמטה חשוכה. אני רודף אחרי סוחר הסמים הנודע, לבוש במדי המשטרה והאקדח בידי. כל היחידה הגיעה לפשיטה, מלבד ג'ונתן שאמר שהוא חולה מאוד ולא מתפקד.
במלון העסק הסתבך. הסוחר רץ לסמטה צדדית ואני אחריו. בסמטה הוא הסתובב אליי, ואמר, "אתה באמת הולך לפגוע בחבר הכי טוב שלך?" כשהסיר את כובע הגרב הבנתי שזה היה ג'ונתן.
את הרגע ההתמהמהות שלי הוא ניצל כדי לשלוף את אקדחו ולירות בכתפי. איזו בגידה.
הרגשתי את הנוזל הורוד נוזל בעורקיי ולאט לאט הזיכרון התפוגג.
תגובה אחת
סוף הסיפור ממש יפה ומדגיש את תוכן הסיפור