זה התחיל לפני שנתיים, כשעשיתי עלייה לארץ ישראל מרוסיה עם משפחתי.
לא רציתי לעלות כי פחדתי. אבל הוריי סיפרו לי שאנחנו עולים כי אנחנו היהודים היחידים ברוסיה ושהם לא מרגישים בנוח להישאר שם אז שתקתי.
פחדתי ממה שיהיה לי כשאעלה, שאני לא אכיר חברות ושלא יקבלו אותי. אבל הייתי חייבת, זה לא היה בשליטתי.
כשעלית לארץ ישראל גיליתי שהורי דיברו על בית ספר ישראלי, חילוני, שאתחיל ללמוד שם, כעסתי עליהם שהם עושים דברים שקשורים אליי ושמים אותי בבית ספר חילוני בלי לומר לי כלום אבל מה כבר יכולתי לעשות?
ביום הראשון ללימודים קמתי בלי רצון בכלל! לא ידעתי מה יקרה בבית ספר וגם לא רציתי לגלות.
כשהגעתי לבית הספר החלטתי שאני חייבת להכיר לפחות חברה אחת וניגשתי לילדה גבוהה עם שיער שחור.
"היי" אמרתי לה "אני טניה ואני חדשה פה בבית ספר איך קוראים לך?"
הילדה הסתכלה עליי בפרצוף מוזר סובבה את הגב והלכה.
הבנתי שהתאקלמות בבית הספר לא תהיה קלה אז נכנסתי לכיתתי מצאתי מקום בסוף הכיתה והתיישבתי לבד.
כשנכנסה המורה לכיתה היא הציגה את עצמה בשם 'מיכל' ואמרה: "בגלל שהיום זה היום הראשון ללימודים אני רוצה שנתחיל בהיכרות ואני יודעת שרובכם מכירים אחד את השני משנים קודמות אבל יש לנו עולה חדשה בכיתה"
ואז היא עשתה את הדבר הכי מפחיד, שממש לא רציתי שתעשה: היא קראה לי להציג את עצמי בפני כל הכיתה.
אתם בטח חושבים: וואי איזו פחדנית מה כל כך קשה בלעמוד מול כל הכיתה ולהציג את עצמך? אבל לי זה באמת קשה.
אני פוחדת לדבר מול רבים (יש כאלה שקוראים לזה 'פחד קהל' אבל אני מסרבת לקרוא לזה כך, כי אני לא מסוגלת להכניס קשיים לחיי, עברתי יותר מידי והחלטתי שמספיק).
בכל זאת הייתי חייבת, אז עמדתי מול כל הכיתה למשך כמה שניות, הצגתי את עצמי ורצתי בחזרה למקומי.
המשיך השיעור ובהפסקה ניגשה אליי ילדה ואמרה לי: "שלום, אני חדשה פה קוראים לי שירה, איך קוראים לך?" היא אמרה את זה בדיוק כמו שאני ניגשתי אל הילדה עם השיער השחור ולרגע חשבתי לענות לה כמו אותה ילדה אבל נזכרתי שאני צריכה להכיר חברות אז עניתי לה: "לי קוראים טניה, את רוצה לבוא לשבת לידי?"
שירה ענתה בחיוב ואני פיניתי לה מקום לידי בשולחן.
ביום למחרת כבר הרגשתי יותר טוב ידעתי ששירה תהיה איתי ובאמת כשנפגשנו היא התיישבה לידי עם חיוך והתחלנו לדבר.
אך היה משהו שממש הפריע לי, כל הילדים האחרים התנהגו אליי מאוד לא יפה, והרגשתי שמשהו בי מפריע להם אבל לא ייחסתי לזה חשיבות והמשכתי בשלי.
'לאחר 5 חודשים'
שעה לפני שהייתי צריכה לצאת לבית הספר אמא שלי הושיבה אותי בסלון ואמרה לי: "טניה, אני לא יודעת איך לומר לך את זה אבל בלילה דודה שלך התקשרה אליי מרוסיה וסיפרה לי שסבא לא מרגיש טוב והביאו אותו לבית החולים"
לא ידעתי איך לקבל את מה שהיא אמרה כי אני מאוד מקושרת לסבא שלי והרגשתי נורא אבל חשבתי שזה יכול להיות סתם מחלה ובגלל שהוא מבוגר נבהלו ולקחו אותו לבית החולים אז קצת נרגעתי ונזכרתי שאני מאחרת לבית הספר.
התארגנתי מהר, רצתי ובאמת הגעתי בשנייה האחרונה לפני הצלצול.
כשנכנסתי לכיתה ראיתי את שירה עומדת לידי עם דף ופניה חיוורות שאלתי אותה מה זה, היא נבהלה והרחיקה את הדף ממני
נבהלתי כי חשבתי שגם היא מתחילה להתנהג מוזר והיא הרי החברה היחידה שלי אז שאלתי אותה: "שירה, הכל בסדר? את רוצה להראות לי מה זה הדף שאת מחזיקה?"
שירה הבינה שהיא לא יכולה להסתיר את זה ממני אז היא הביאה לי את הדף וכל מה שאמרה היה: "קחי"
לקחתי את הדף מידה וכשראיתי מה כתוב שם רציתי לברוח.
מה שהיה כתוב על הדף זה: "אנחנו לא רוצים יהודים מסריחים בכיתתנו תחזרי לרוסיה כבר!"
הסתכלתי על שירה כלא מאמינה כשאמרה לי: "ראיתי את זה כשהגעתי לכיתה ממש לפני כמה דקות ולא האמנתי למה שעיניי רואות".
מהצד ראיתי חבורה של ילדים שמצביעים על שתינו וצוחקים.
החלטתי לפנות אליהם ולשאול אותה אם הם יודעים על זה משהו וכשניגשתי שאלתי אותם: "למה אתם צוחקים? אתם יודעים מה זה?"
כולם התחילו לצחוק לי בפנים ואחד מהם אמר: "תעופי ממנו, את יהודייה מגעילה שאף אחד לא רוצה אותך אצלנו, לכי מכאן ותתחפפי מהבית ספר שלנו"
באותו רגע ליבי נשבר כי ידעתי שהמעבר לא יהיה קל אבל לא חשבתי תהיה נגדי אנטישמיות בארץ ישראל אפילו אם אני בבית ספר חילוני.
אז ברחתי.
ברחתי הכי מהר שיכולתי וידעתי שלהבריז זה אסור אבל מה יכולתי לעשות? מבחינתי זה היה מקרה חירום.
כשהגעתי הביתה אמא שלי ראתה שאני נראית רע ושאלה אותי: "הכל בסדר טניה? איך היה היום שלך? השתחררתם מוקדם? למה את נראית ככה? קרה משהו רע? קרה משהו שאני צריכה לדעת עליו?"
התעצבנתי עליה שהיא שואלת יותר מידי שאלות וברחתי לחדר.
אחרי כמה שעות אמא שלי בא אליי לבדוק אם הכל בסדר ואני פרצתי בבכי וסיפרתי לה את כל הסיפור מההתחלה ועד הסוף.
בסוף גם הוספתי: "אני לא מבינה למה הם מתנהגים ככה אליי, אנחנו בארץ ישראל, הארץ של היהודים למה זה מגיע לי?"
אמא שלי לא ידעה מה לענות מרוב הלם והחליטה ללכת לדבר עם המורה. כשאמרה לי את זה כעסתי עליה ואמרתי לה שבשום אופן אני לא מוכנה שתדבר עם המורה כי היא תשאל את הילדים בכיתה וכולם ידעו שאני הלשנתי "ואז הם יתנהגו אליי עוד יותר גרוע" אמרתי לה.
אמא כיבדה את החלטתי ואמרה לי שלא משנה מה תמיד אני יכולה לבוא אליה לדבר.
ביום למחרת נשארתי בבית.
לא יכולתי להתמודד עם מה שמחכה לי בכיתה, לא סתם הרגשתי לפני 5 חודשים שיש משהו באווירה בכיתה שממש לא רוצה בטובתי.
בצהריים באה אליי שירה להביא לי את החומר שהפסדתי ולשאול אותי מה איתי.
אמרתי לה שאני בסדר והיא ממש התנגדה "אני יודעת שאת לא בסדר ואני גם יודעת למה. את רוצה שאני אומר משהו למורה?" אמרה, ואני התנגדתי בתוקף כמו שאמרתי לאימי "אני לא מוכנה שיגידו שאני הלשנתי את יודעת איך זה עובד, אם אומרים עליהם דברים רעים זה לא יעצור אותם זה רק יגרום להם לרצות יותר רע" אמרתי לה והיא שתקה.
אחרי כמה דקות הטלפון שלי צלצל ועניתי.
לא ידעתי מי זה אבל אחרי ששמעתי את הקול מהצד השני גיליתי שזה אחד מילדי הכיתה.
כל מה שהוא אמר לי היה רק: "אני מדבר בשם כולם כשאני אומר שכדאי לך לעשות בדיור מה שעשית היום, להיעלם מהכיתה ולא לבוא יותר כי אם תבואי אנחנו נהרוס לך את החיים". ובסיום המשפט הזה הוא ניתק ואני נשארתי מפוחדת מתמיד.
"את רואה?" אמרתי לשירה "אפילו כשלא הייתי בכיתה הם רוצים לאמלל לי את החיים, איך אני אמורה לחזור לכיתה כזאת?"
אמרתי לה שאני רוצה להיות לבד וביקשתי ממנה שתלך.
בהמשך הערב אמא שלי באה אליי ואמרה לי שאני צריכה ללכת מחר לבית הספר לא הבנתי איך היא אומרת לי דבר כזה וסיפרתי לה על השיחה שהייתה לי עם אחד מילדי בכיתה. אמא שלי ענתה לי: "אני מבינה שאת בתקופה קשה אבל איך את חושבת שזה נראה כשאת בורחת מהבעיות של עצמך?"
לאחר כמה שניות של שתיקה היא אמרה לי: "דיברתי עכשיו עם המורה שלך והיא אמרה לי שהיא תבדוק את העניין".
הייתי בשוק!
"איך עשית דבר כזה? איך הלכת ודיברת ככה מאחורי הגב שלי? אמרתי לך לא לדבר עם המורה אז למה עשית את זה? בשביל מה זה היה טוב? את לא מבינה שכולם יכעסו עליי עכשיו? זה לא יפתור את הבעיות שלי זה רק יחמיר אותם ואם נראה לך שאת עוזרת לי את טועה ובגדול תצאי מהחדר שלי" אמרתי לה.
היא ניסתה להרגיע אותי והתחילה לומר: "טניה תירגעי, רק רציתי לעז.."
עצרתי אותה תוך שנייה וצעקתי עליה: "לעזור? רק רצית לעזור? אז תנחשי מה? לא עזרת רק הרסת הכל תלכי מפה" "עכשיו!" צעקתי עליה וגירשתי אותה.
בבוקר לא יכולתי להישאר בבית עם אמא ידעתי מה מחכה לי אבל החלטתי שאני הולכת ויהיה מה! אני לא נשארת בבית עם האישה שבגדה בי ועשתה פעולות שקשורות אליי מאחורי הגב שלי אחרי שביקשתי ממנה לא לעשות את זה.
כשהגעתי לבית הספר הכל הרגיש לי רגיל אבל בהפסקה זה כבר השתנה.
בהפסקה כולם דיברו עליי והתלחששו אפילו בלי לנסות להסתיר את זה ממני.
לקראת סוף היום בא אליי אותו ילד שדיבר איתי בטלפון ואמר לי: "לא אמרתי לך להישאר בבית? עכשיו תראי מה אנחנו מסוגלים לעשות לך". אחרי המשפט הזה הוא ועוד 4 ילדים ניגשו אליי והתחילו להרביץ לי בלי הפסקה.
לבעוט בי, לתת לי סטירות, לדפוק את הראש שלי ברצפה ועוד הרבה דברים נוראיים.
כשהתקרבה אחת המורות אני איבדתי את ההכרה אבל לא לפני שהצלחתי לשמוע את המורה צועקת: "היא מדממת, תזמינו אמבולנס ותתפסו את 5 הילדים שעשו לה את זה"
פה כבר איבדתי את ההכרה והתעוררתי בבית חולים עם כאבים מטורפים בכל הגוף.
כשראיתי את אמא שלי לידי התחלתי לבכות כי נזכרתי שאתמול צעקתי עליה והתנהגתי נורא ואז ראיתי שגם היא בוכה.
כשהיא ראתה שהתעוררתי היא אמרה לי: "אוי טניה אני כל כך מצטערת זה באשמתי את צדקת אם לא הייתי מדברת עם המורה שלך כל זה לא היה קורה"
"אל תבכי אמא" אמרתי לה "בטח מטפלים בהם עכשיו ואני בסדר באמת" אמא הבינה שאני רק מנסה לנחם אותה כי בסדר אני לא ואמרה לי: "איך את בסדר? את עם שני שברים וסדק בגולגולת זה לא נקרא 'בסדר' אבל העיקר שלא תצטרכי להתמודד עם זה כי אני בטוחה שיטפלו בהם טוב טוב עכשיו".
אמא אמרה לי שהרופא אמר שאני אהיה בסדר תוך כמה שבועות אבל עכשיו אני צריכה לנוח אז הלכתי לישון ובאמצע הלילה התעוררתי במיטה שלי.
הייתי בטוחה שזה היה חלום בעצם רציתי שזה יהיה חלום אבל ניסיתי לקום וצרחתי מרוב כאב.
אז הבנתי שזה לא היה חלום וחזרתי לישון.
בבוקר אמא נתנה לי להישאר בבית אבל ביום למחרת רציתי ללכת לבית הספר ולהראות לאותם בריונים שאני לא מפחדת מהם ולא מרימה ידים לא משנה מה.
כשהגעתי לבית הספר כל מה שרציתי היה רק לשבת בכיסא שלי כי ללכת מהבית עד לבית הספר לא יכולתי אבל רק ההליכה מהאוטו של אמא שלי לכיתה הייתה קשה מאוד.
כששירה ראתה אותי היא כל כך נבהלה.
נראה לי שהיא ממש כעסה שלא אמרתי לה כלום אבל לא רציתי סתם להפחיד אותה.
את החומר שהפסדתי אתמול היא הביאה לי רק היום ואני לא ממש הבנתי למה כבר התחלתי קצת לפחד שאולי היא כבר לא רוצה להיות חברה שלי או יותר גרוע אולי היא גם עושה עליי חרם עכשיו אז שאלתי אותה: "תגידי שירה, הכל בסדר? למה לא באת אליי אתמול? את כועסת עליי? עשיתי משהו לא בסדר?"
וכל מה שהיא ענתה היה רק: "מה? ממש לא פשוט חשבתי שאת רוצה עוד קצת זמן לבד אז לא באתי אבל הבאתי לך את החומר היום".
נרגעתי כי ממש פחדתי שהיא כבר לא רוצה להיות חברה /שלי אבל אם היא אומרת שהכל בסדר, אז הכל בסדר.
היום עבר יחסית בסדר לא התנהגו אליי מגעיל אבל גם לא ממש יפה רק שירה באמת הייתה החברה שלי והחלטתי לשמור איתה על קשר המון זמן.
כשבאתי לצאת מבית הספר מאוד פחדתי שעוד פעם מישהו יתנפל עליי אבל שירה לא עזבה אותי אפילו לרגע כנראה בגלל שבהפסקה סיפרתי לה את הסיפור מההתחלה ועד הסוף אז עכשיו היא דואגת לי.
כשהגעתי הבייתה החלטתי להתפייס עם אמא שלי באופן רשמי ולומר לה תודה על כך שהיא תמיד דואגת לי אפילו אם אני לא ממש רוצה.
גם ביום שלאחר מכן אותה קבוצה של ילדים לא הגיעה ואני הבנתי שכנראה השעו אותם למשך תקופה וזה כמעט שבוע אז כנראה מחרתיים הם יבואו.
הבנתי עוד משהו: הם תמיד היו במרכז ומאז שהם לא באו או הושעו (מה שקרה) אף אחד לא ממש מתנהג אליי מגעיל (כמובן שכולם לקחו בחשבון את זה שאם הם כן יתנהגו אליי יפה יעשו עליהם חרם אז רק שמרו מרחק)
באמת לאחר יומיים הם חזרו לבית הספר ואני פחדתי כמו שלא פחדתי מעולם אבל הם לא עשו לי כלום רק שמעתי שהם דיברו עם המורה כבר כמה פעמים וזה לא ממש עזר להם אבל בהפסקה כל הכיתה התקבצה לאחד הרחק ממני ומשירה (כנראה כדי שלא נשמע מה הם מתכננים) ובכל זאת שמעתי שאחד מהמם אמר: "בזמן שאתם לא הייתם פה היא לא עשתה לנו כלום. אני חושב שסתם החלטתם לעשות עליה חרם רק בגלל שהיא יהודיה אם אתם לא עוצרים את החרם הזה אני לא ממשיך איתו"
כולם הסכימו עם אותו ילד ובאמת אחרי כמה דקות באה אליי אותה קבוצת ילדים שהרביצה לי וכולם ביקשו ממני סליחה אמיתית.
כשהגעתי הבייתה סיפרתי לאמא על מה שקרה בבית הספר והיא כל כך שמחה.
אני את שלי עשיתי עכשיו תורכם!
מוסר השכל:
אסור להיכנע לבריונות (לא בריונות שקוראת בחיים ולא לבריונות ברשת) ואסור לברוח מהבעיות שלנו כי בסוף הכל מסתדר תזכרו תמיד שהכל לטובה והכל מכוון מלמעלה!
הסוף
תגובה אחת
סיפור ממש יפה אם הרבה כאב ותמימות