הַפַּחַד מֵחֲשִׂיפָה הוּא הַפַּחַד הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם,
הַפַּחַד שֶׁל לָצֵאת לְעוֹלָם.
אֲנִי מִתְעַטֶּפֶת וְקוֹבֶרֶת אֶת עַצְמִי עָמֹק
תַּחַת שְׂמִיכַת הַדֵּעוֹת הַקְּדוּמוֹת.
הַצִּפִּיּוֹת הַהֲדוּקוֹת סוֹגְרוֹת עָלַי
אֲבָל אוּלַי הֵן בִּכְלָל מְקֻמָּטוֹת?
אֲנִי מְחַכֶּה לְרֶגַע בּוֹ אֹכֶל לִנְשֹׁם
אֲוִיר חָדָשׁ, לִרְאוֹת קְצָת אוֹר.
אֲבָל הַפַּחַד
הַפַּחַד שֶׁזֶּה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁיָּרְאוּ בָּנוּ
הַפַּחַד הַזֶּה חוֹנֵק אוֹתִי.
לְפֶתַע מַגִּיעַ הַבֹּקֶר.
וְהִיא נִכְנֶסֶת.
קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּלַטְּפוֹת אֶת הַכָּרִית, שֶׁכְּבָר יָבְשָׁה מִדְּמָעוֹת הַלַּיְלָה,
מְבַצְבְּצוֹת דֶּרֶךְ חוֹרֵי הַתְּרִיס.
וְהִיא נוֹתֶנֶת לַשֶּׁמֶשׁ הַחֲמִימָה לְהִכָּנֵס
וְלִשְׁטֹף אֶת הַחֶדֶר בְּאוֹר.
