"תזכרי, קאי, ברגע שהיא תראה את העיניים שלך, היא תבין מי את."
חייכתי וכיסיתי את עיני במשקפי שמש. "בטח, המפקד. אתה יכול לסמוך עלי."
"אני מקווה שאת צודקת המשימה שלך מאוד חשובה."
"אני יודעת, אבא. אני לא אאכזב אותך."
הוא חייך אלי. "אני יודע, קאי. בהצלחה."
הצדעתי ויצאתי מהחדר.
המשימה שלי היא פשוטה: לשמור על לונה קלוסו, בלי שתשים לב לכך.
נכנסתי לבית הספר ומיד זיהיתי אותה. עקבתי אחריה לכיתתה והתיישבתי על ידה.
"שלום. אני קאי!" אמרתי לה.
"אני לונה." היא ענתה.
"אני אוהבת לצייר ולשחק משחקי קופסא." אמרתי. "מה את אוהבת לעשות?"
"אני אוהבת לקרוא, ושחמט." היא ענתה.
"את יודעת לקרוא?" שאלתי.
"אמא שלי למדה אותי. למרות שכולנו נלמד לקרוא השנה."
"זה עדיין מגניב." אמרתי. "את יכולה לכתוב לי משהו?"
היא לקחה דף ממחברתה ושרבטה עליו משהו.
"מה כתוב פה?" שאלתי.
"ערפדים ואנשי זאב." היא ענתה במבוכה.
"את אוהבת סיפורי אגדות?" שאלתי.
"כן."
"גם אני!" קראתי בהתלהבות. "אוי, המורה מגיעה."
אישה מבוגרת נכנסה לכיתה. "שלום, ילדות. אני גברת גוטרן, ואני אהיה המורה שלכן השנה. בואו נעשה סבב שמות ופעילות קטנה, ואז נתחיל בשיעור."
הסתדרנו במעגל על הרצפה. "כל אחת בתורה אומרת את השם שלה, איפה היא גרה וקצת על עצמה." אמרה המורה. היא הצביעה על הילדה שישבה מימינה. "תתחילי."
"אני מיה, אני גרה ברחוב הספיר, ואני אוהבת לצייר." היא אמרה.
"אני לוסי, אני גרה ברחוב האיל, ואני אוהבת לרכוב על אופניים." אמרה זו שאחריה.
כך הן המשיכו, עד תורה של לונה.
"אני ספיר, אני גרה ברחוב הפנינה, וקבלתי כלבה חדשה בשבוע שעבר." התפרצה הילדה שישבה לידי.
לונה לא ניסתה לדבר.
"היי, זה תור לונה עכשיו!" קראתי, אבל הילדה התעלמה ממני.
"יופי, ספיר. מה את רצית להגיד, חמודה?" שאלה המורה את לונה.
"אני-"
ספיר קטעה אותה שוב. "יש לי גם טלוויזיה חדשה."
"יופי. את…"
"א-"
ושוב, ספיר קטעה את לונה באמצע המשפט.
המורה התעייפה מהניסיון לתת ללונה לדבר, והמשיכה בסבב.
"היי," לחשתי לחברתי, "למה את לא מנסה לדבר? זה לא בסדר."
"אני מכירה את ספיר מאז הגן. זה… פשוט לא יעזור." היא ענתה.
"אין שום סיבה לא לנסות!" אמרתי.
"זה לא-"
"לונה, תהיי בשקט בבקשה." אמרה המורה, והפסקנו לדבר.
בהפסקה, פניתי אליה. "מי זו הספיר הזאת? היא נראית כמו קרציה."
"היא מציקה לי מאז הגן. זה בסדר. כולם הציקו לי."
"וזה נשמע לך בסדר?" שאלתי. "תקשיבי לי: תדברי עם המורה, או שתתמודדי איתה בעצמך. אם היא לא מפסיקה להציק לך גם כשאת מתעלמת ממנה, את צריכה לגרום לה להפסיק."
"אני… אני אחשוב על זה, בסדר?" ידעתי שהיא משקרת.
"ברצינות. זו הדרך היחידה שתוכלי להשתחרר ממנה."
"בסדר. אני לא יודעת. אולי." היא אמרה.
"דרך אגב, אני יכולה לבוא אלייך הבייתה אחרי הלימודים?" שאלתי.
"אה… כן, בטח." היא ענתה בהיסוס.
"יופי!"
הפעמון צלצל, וחזרנו לכיתה לשיעור מתמטיקה.
"אז… למה בעצם את חברה שלי?" שאלה לונה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"את מרחמת עלי, או שאת עושה ממני צחוק?"
הבטתי עליה. "אני אומר את האמת. יכול להיות שבהתחלה קצת ריחמתי עלייך, אבל את באמת נחמדה ואני רוצה להיות חברה שלך." זו לא הייתה כל האמת, אבל לא הייתי יכולה לספר לה שאני סוכנת מיוחדת של ארגון ח"ד ושנשלחתי להגן עליה.
"אה."
הלכנו בדממה לזמן קצר, ואז שאלתי: "יש לך אחים?"
"לא." היא ענתה. "אני בת יחידה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שנתיים."
הפעם היה תורי לפלוט "אה" קטן.
"אז… אולי אני אהיה אחותך?"
היא הביטה בי בשאלה. "איך?"
"נהיה אחיות בדמיון!" קראתי. "לונה וקאי – האחיות הכי טובות בעולם!"
"אבל אף אחד לא יאמין שאנחנו אחיות. השיער שלי שחור. שלך כל כך ג'ינג'י. העיניים שלי כחולות. שלך… בעצם, מה צבע העיניים שלך? למה את שמה את משקפי השמש האלה כל הזמן?"
'אופס.' חשבתי. "יש לי מחלה בעיניים, אסור להן להיחשף לשמש." שיקרתי.
"הממ. איזו מחלה זו?"
"אה… פפדופולוס?"
"אני חושבת ששמעתי על זה פעם." היא אמרה. "טוב, אז נהיה אחיות בדמיון?"
"בטח!" קראתי והמשכתי ללכת.
"היי, אחות בדמיון, איך זה שאת לא יודעת איפה אחותך גרה?" קראה אלי לונה והצביעה על בית קטן מאחורי.
"אופס!" השבתי וחזרתי אליה.
"אמא!" קראה לונה כשפתחה את הדלת. "יש לנו אורחת!"
דממה.
"היא כנראה לא בבית." אמרה לונה כשנכנסנו.
"אה." עניתי. "אז… רוצה לשחק במשהו?"
היא נגשה אל מגירה קטנה בסלון והוציאה ממנה לוח שחמט.
אחרי שלושה משחקים בהם נחלתי כשלון חרוץ, אמרתי: "רוצה לעשות משהו אחר עכשיו?"
היא הרהרה בזה. "אמרת שאת אוהבת לצייר?"
"כן."
"ואני אוהבת לקרוא ולכתוב."
"כן?"
"אז אולי נכתוב קומיקס?" היא שאלה.
"אוו, זה רעיון מצוין! בואי נעשה את זה!" קראתי בהתלהבות.
היא הוציאה דפים וכלי כתיבה ממגירה אחרת. "בואי נכתוב על חוקרת אמיצה בגלקסיה לא ידועה!" קראה לונה.
"כן!" עניתי ולקחתי לידי עפרון. "יהיה לה שיער שחור, ועיניים…"
"סגולות!" קראה לונה.
"מה?"
"עיניים סגולות! תמיד רציתי שהעיניים שלי יהיו סגולות."
"את יודעת שלבני אדם אין עיניים סגולות, נכון?"
"למעשה, יש בני אדם עם עיניים סגולות, אבל העיניים שלהם חולות."
"אה. לא ידעתי את זה." אמרתי. "אז… יהיו לה עיניים סגולות, והיא תהיה בגיל שלנו!"
"וקוראים לה סופיה!" הוסיפה לונה.
וכך התחלנו לצייר את עלילותיה של החוקרת האמיצה סופיה בגלקסיית הפרפרים שבקצה היקום.
ביום שלמחרת, נכנסנו יחד לכיתה. ספיר ישבה על השולחן שלנו, מפטפטת עם חברותיה על המי והמה.
"ס- סס… סססליחה…" מלמלה לונה בשקט.
"כ- ככ- כככן?" השיבה ספיר בחיקוי לועג.
"אאת יכולה ב- בבקשה לר- רדת מהשולחן של- שלי?"
"ל- לל- לא." ענתה ספיר. "אני מדברת עם חברות שלי. לכי תגמגמי למישהו אחר."
לונה השפילה את מבטה וצעדה אל צידה השני של הכיתה.
"היי!" קראתי לעברה. "את זוכרת את מה שדיברנו עליו אתמול? למה את לא נלחמת בחזרה?"
"אני לא יכולה, קאי." היא ענתה. "היא עשירה יותר ופופולרית יותר ובטוחה בעצמה יותר ממני. אני אף אחד."
"לא, את לונה, ואת חברה שלי, ולא מגיע לך שיתייחסו אלייך ככה!" השבתי. "לדעתי, את צריכה ללכת לשם ולהתעמת איתה עכשיו!"
"לא עכשיו. אבל… אולי אחר כך." היא אמרה. היא התכוונה לזה.
"בסדר." אמרתי.
הפעמון צלצל. אני ולונה לקחנו את הספרים שלנו ויצאנו מהכיתה. היא פנתה אל הלוקר שלה ופתחה אותו.
"היי, זוזי לי מהדרך, מטומטמת." אמרה ילדה כלשהי ודחפה אותה.
"ספיר." סיננתי בכעס. מה הסיפור של הילדה הזאת? למה היא נטפלת ללונה ככה?
"היי, לונה." אמרתי. "תזכרי את מה שדברנו עליו."
היא הנהנה והישירה מבט אל עיניה של ספיר. "תפסיקי." היא אמרה.
"תסלחי לי?"
"אני לומדת פה בדיוק כמוך, ואין לך שום זכות להתייחס אלי ככה." היא המשיכה. "את תפסיקי כבר להיטפל אלי."
"איו, ממי למדת לדבר ככה?"
"יש לי חברה טובה שמלמדת אותי להגן על עצמי." השיבה לונה וחייכה אלי.
"טוב, אז תמסרי לחברה הזאת שלך שתפסיק להסתובב עם פריקית כמוך, או שהיא תהפוך לאחת גם." אמרה ספיר והלכה משם, מותירה את לונה חסרת מילים.
"אל תקשיבי לה. היא לא מבינה כלום." אמרתי.
"לא, היא צודקת. אני באמת פריקית." אמרה לונה.
"לא, את לא." אמרתי בתקיפות.
"את לא מבינה. פעם אני וספיר היינו חברות. אבל… הייתי מדמיינת דברים. דברים מפחידים. מפלצות היו צופות בי. בשעת יצירה. שדים היו תוקפים אותי בגינה. ואני… סיפרתי עליהם לספיר."
"ומה קרה?" שאלתי.
"היא אמרה שאני משוגעת, והתרחקה ממני. היא התחילה להציק לי. היא הייתה מספרת לילדים האחרים שאני מטורפת וטיפשה, ואני הבנתי שהיא צודקת."
"היא לא צודקת." אמרתי.
היא השפילה את מבטה.
"היי, תחזרי אחרי." אמרתי. "אני לא משוגעת."
היא לא אמרה דבר.
"תחזרי אחרי." אמרתי שוב. "אני לא משוגעת."
"אני… לא משוגעת." היא אמרה.
"יופי."
היא הסתכלה עלי בפנים רציניות. "אני יכולה לספר לך משהו, אבל את לא תברחי?"
"אני לעולם לא אברח." הבטחתי.
היא רכנה קרוב אלי, ולחשה: "אני עדיין רואה את השדים. ואת… את מרחיקה אותם ממני."
אני מרחיקה ממנה את השדים.
כלומר, אני שומרת עליה.
אני מצליחה במשימה שלי.
"היי, לונה!" קראתי כשנכנסתי אל הכיתה.
היא נופפה אלי. "תוכלי לבוא אלי היום אחרי הלימודים?" היא שאלה אותי.
"בטח." עניתי.
"יופי. יש משהו שאני צריכה לספר לך."
"בסדר…" השבתי בתהייה. בזווית עיני זיהיתי את ספיר והחברות שלה מתלחששות ושולחות לעברנו מבטים מרושעים.
"הן מתכננות משהו." ציינתי.
"שיתכננו. מה זה משנה?" ענתה לונה. "אני אהיה מוכנה למזימות שלהן."
"זה מה שרציתי לשמוע!"
הפעמון צלצל, והכריז על פתיחתו של שיעור.
"אז, על מה רצית לדבר איתי?" שאלתי את לונה כשנכנסנו לחדרה.
"אני חקרתי קצת, ו… אין מחלה כזו פפדופולוס."
"מה? מה הקשר?"
"ביום שבו נפגשנו, אמרת שיש לך מחלה בשם פפדופולוס, ולכן אסור לך לחשוף את העיניים שלך לשמש. אבל אין מחלה כזאת."
'אוי, נכון, באמת אמרתי משהו כזה.' חשבתי.
"קאי, למה באמת את מרכיבה משקפי שמש?"
"אני-"
נקישה בדלת גאלה אותי מהצורך לענות.
"אני אפתח." אמרה לונה וקמה. ירדתי אחריה במדרגות לקומת הכניסה.
"היי, פריקית." אמרה ספיר מהדלת ודחפה אותה. לונה נפלה על הרצפה וצרחה בבהלה. מיהרתי למטה במדרגות.
"היי, תעזבי את לונה בשקט!" קראתי, אבל ספיר דחפה גם אותי ונפלתי על הקרקע. המשקפיים נפלו מאפי ונשברו.
"מה- מה את רוצה?" שאלה לונה.
"אני רוצה לדעת מה הסיפור שלך, פריקית." אמרה ספיר. "איך נהיית כל כך בטוחה בעצמך פתאום? תמיד היית תינוקת בכיינית."
"את טועה." אמרה לונה. היא קמה ונעמדה מולה בביטחון. "הסיבה שאני בטוחה בעצמי היא פשוט שהבנתי שאת לא טובה יותר ממני. את פשוט מנסה להוריד אחרים כדי להעלות את עצמך. אני לעולם לא אעשה את זה, וזה עושה אותי פי עשר טובה יותר ממך."
"לא, לונה, מינוס עשר כפול עשר שווה מינוס מאה!" קראתי, ולונה החלה לצחוק.
"מה מצחיק אותך כל כך?"
"לא משנה, את לא תביני." היא השיבה. "עכשיו אשמח אם תצאי, את מפריעה לשכנים לישון." והיא סגרה את הדלת בפניה של ספיר, מותירה אותה חסרת מילים.
"זה היה מדהים!" קראתי בהתלהבות.
לונה הביטה בי בעניין.
"מה?" שאלתי.
"את לא אמיתית, נכון?" היא שאלה.
"מה זאת אומרת? ברור שאני אמיתית." השבתי.
"אז למה אני האדם היחיד שרואה אותך?"
'היא האדם היחיד שרואה אותי?' תהיתי. "על מה את מדברת?"
"לא שמת לב לזה? אנשים לא מתייחסים אלייך. הם לא עונים לך כשאת מדברת איתם, וכאילו הולכים דרכך."
"באמת?" שאלתי.
"כן. מי את? ולמה את מסתירה את העיניים הסגולות שלך?"
אוי. המשקפיים. שכחתי מהם. "אני… החברה הדמיונית שלך. אבל אני אמיתית בדיוק כמוך!"
"עכשיו הכול הגיוני." היא אמרה. "קאי, את קיימת רק בראש שלי. אני מניחה שחשבת שאת פשוט בת אדם עם עיניים סגולות, אבל את לא קיימת."
"מה זאת אומרת? אני קיימת לחלוטין!" קראתי.
"את קיימת בתוכי. אבל אל תדאגי. את קיימת מספיק בשבילי."
"מה זאת אומרת?"
"את הצלת אותי מהשדים. מאלה שבתכי ומאלה שמחוץ לי. את הגבורה שלי. בזכותך, אני לא אצטרך לבכות יותר לעולם."
"אני… בדיוק הבנתי משהו."
"מה זה?" היא שאלה.
"כל המטרה שלי… של כל החברים הדמיוניים, הייתה לעשות את מה שאני עשיתי לך." הבטתי בעיניה, הפעם בלי המשקפיים.
"המטרה שלנו היא ליצור עולם שבו ילדים לא צריכים לבכות."
