אי הסירנות / איילה כהן

החוף נדמה כה רחוק עד כי התחלתי לפקפק בקיומו. האם ראיתיו מימיי? האם רק היה בגדר חלום?

אינני זוכרת את מגע החול, אינני מאמינה בבטחון המצוי בחוף מבטחים שכזה. אלו הן הסירנות, ששירתן הרחוקה והמתוקה לוחשת באוזניי על תקוות והגנה ומשאלות שמתגשמות. אלה הם הסלעים המקיפים את האי, שמנפצים את החלום לרסיסים חדים.

זו הסירה הרעועה שלי, שמובילה אותי שוב ושוב לאותו החוף המקולל. אך האמנם זו היא? והאין זו אני?

אני עוצמת את עיניי בחוזקה כנגד הרוח המתנגחת בגבי ובשיערי המתפדר.

אני שונאת את הגלים. הם מניעים אותי אל אותו החלום שנגוז פעמים רבות מספור, הם מקיפים אותי ברגשות והם מאיימים להטביעני, הם חונקים אותי ובכובד רב מצמידים אותי אל הברירה היחידה שנותרה לי – לפקוח את העיניים. אני מוכרחה להביט אל דינמיות הים, ואל תוך תוכי. הלב שלי נוטה להונות אותי כאשר אני הולכת אחריו כסומא.

עם זאת, אני אוהבת את הגלים. אני מכורה לים, לכל דבר בנוגע לחירות הנובעת מחוסר הידיעה, חוסר האחריות, חוסר הבטחון. הסכנה חביבה עליי ואני מחייכת כלפי הרוח הסוחפת את המוח שלי אל הדמיונות על חוף שונה משאליו סירתי נושאת אותי, חוף שלא יתמיד להיאבק בכדי לשבור את סירתי.

אולי אני בסך הכל אוהבת את השקר של החושך המטיל סררה מאחורי עפעפיי.

אולי אשיג את אותו הדבר כאשר אניח לסירה להתנפץ על החוף של אי הסירנות.