עדה / יקרת שמע ורעות דנינו

שלום ! קוראים לי  מילקן  ובשנה האחרונה עליתי מאתיופיה לארץ הקודש. אני ומשפחתי עברנו לגור בירושלים , ולפני שנתיים אחי הגדול נפטר .

כשהגעתי לכיתה ביום הראשון ללימודים הבנתי שהשנה הולכת להיות קשה .

שאלו אותי מיליון שאלות ובינהם איך קוראים לי, לא הבנתי אותם כ"כ

כי עברית אני לא יודעת טובה.

אחת השאלות שידעתי היא מה השם שלי, ועניתי להם ואז הם צחקו עלי והקניטו אותי וירדו עלי .

כעבור חודשיים של סבל והצקות, פניתי למורתי ואמרתי לה מה שעובר עלי מאז שהגעתי .

המורה אמרה לי שזה מאוד חמור ושהיא תטפל בזה.

אבל כשעבר עוד שבוע של סבל והצקות ידעתי שהמורה שכחה.

יום אחד זה היה השיא .

זה קרה בהפסקה שיואב "מלך הכיתה " החליט שהוא מסיט את  כולם נגדי לחרם.

יואב התחיל לקלל ובסוף זה הגיע לדם ומכות .

"מוזר" הוא קרא לי "חובב מעדן מילקי שכמותך .. תחזור לארץ שלך אתה בכלל לא יהודי ".

לא היה לי קל כי גם באותם הימים אבא שלי חלה במחלה נוראית והוא היה בבית חולים אז כל משפחתי הייתה עסוקה סביבו .

יום אחד הגעתי הביתה והבית היה חשוך אף אחד לא היה בבית

לא חשבתי שקרה משהו מיוחד כי אני רגיל לזה .

חיכיתי עד הערב ועדיין אף אחד לא חזר לבית לא היה לי כוח לכלום כי זה יום מעייף של סבל והצקות, אז אפילו לא טרחתי להתקשר לאימי.

הלכתי לישון וקיוויתי שמחר הכול יסתדר .

כשהגיע הבוקר וראיתי שאף אחד עדיין לא הגיע, התחלתי טיפה לדאוג. אמרתי  לעצמי שבטוח עד שאני אחזור מהבית ספר מישהו יהיה פה בבית.

ועכשיו אני רוצה לספר לכם טיפה על המשפחה שלי. לפני שנתיים אחי הגדול חלה במחלה נדירה ונפטר.

האח הקטן שלי עם אוטיזם. ואחותי הגדולה היא האמא השניה שלנו מי שדואגת לנו ומטפלת בנו. ויש לי עוד אחות בת 5.

הלכתי לבית ספר ולהפתעתי הרבה הגיע ילד חדש ושמו יניב . הוא היה נראה ילד חברותי וכשהגעתי הוא התחיל לדבר איתי , הייתי קצת בשוק כי אף אחד לא דיבר איתי עד עכשיו. היינו ביחד בהפסקה סיפרתי לו את מה שעובר עלי והוא עודד אותי והרגשתי הכי מאושר בעולם, שזה היום הכי משמח  שהיה לי בחיים ולא ידעתי עוד מה מצפה לי .

כשהגעתי הביתה הבית עדיין היה ריק וחשוך , החלטתי שאני הולך לבית החולים . כשהגעתי לבית החולים ראיתי את כל משפחתי ואת אבי שוכב במיטה. אמא שלי ראה אותי ובכתה ובחיים שלי לא ראיתי אותה ככה, והתנצלה בפני שהפקירה אותי ככה פשוט זה הרגעים האחרונים של אבי.

הגעתי למיטה של אבא שלי והוא אמר לי שהוא אוהב אותי ויזכור אותי לנצח. ואז הוא אמר שמע ישראל ונשם את נשימתו האחרונה.

כולנו בכינו.

עשינו לו לוויה ויום למחרת לא הלכתי לבית הספר.

אמא שלי הכינה לנו לאכול וכולנו אכלנו בעצב.

אחר הצהריים המורה התקשרה לאמא שלי ושאלה אותה למה לא באתי.

אמא שלי סיפרה לה הכל פשוט הכל, ואפילו בכתה. המורה לא הפסיקה להתנצל שהיא שכחה מכל הסיפור.

יום למחרת גם לא הלכתי לבית הספר כי לא היה לי חשק.

ביום שאחרי אמא שלי אמרה לי שאני חייב ללכת אז הלכתי בחוסר רצון.

כאשר הגעתי לכיתה כולם קיבלו אותי יפה והתנצלו מאוד בעיקר יואב.

לא הבנתי למה. בסוף מסתבר שהמורה דיברה איתם, והם אפילו הכינו לי מתנה.

נורא שמחתי שסוף סוף יש לי חברים.

ומאותו היום אני הרבה יותר מקובל, אבל חברי הטוב ביותר הוא יניב.

אפילו אחרי התפילה אנו קוראים ספר תהילים לעילוי נשמת אבי ואחי.

מאותו היום הייתי שמח. הרבה יותר שמח. אני לפעמים חושב שאבא שלי מסתכל עליי מלמעלה מתגאה ושמח עליי כל כך.

וזהו …מאותו היום אני מאושר. אמא שלי מצאה אפילו עבודה חשובה ואחותי גם עובדת. זה הסיפור שלי ואני מאוד מקווה שנהנתם להתראות מילקן.

נ.ב אני דווקא עכשיו אוהב את זה שקוראים לי מילקן אוהב מילקי כי זה מצחיק אותנו [בקטע טוב].

עד כמה אהבת את היצירה?