אני חושבת שאני זוכרת את זה, אבל לא לגמרי. אולי הוא שיבש לי את הזיכרון, גרם לי להתחיל לשכוח. ואולי בעוד כמה שנים טובות לא יהיה לי שום מושג על המפגש הזה. ואם מישהו ישאל אותי אם ראיתי פעם אנשים שנראים שונים, באופן מיוחד, לא תהיה לי תגובה חיובית. לכן את מה שאני זוכרת אני חייבת לכתוב. אחרת לא יישאר שום זכר לאותן הדקות. ואולי כשאתקל בקטע הזה, אצחק על עצמי ואחשוב שאני משוגעת על זה שהאמנתי שדבר כזה קרה. אבל אני יודעת שהוא קרה. אני הייתי שם. זה היה רק עוד יום חופש רגיל. חיכיתי בתחנת האוטובוס. לא חשבתי שכל הראייה שלי לגבי העולם תשתנה. האוטובוס הגיע והיה דיי מלא. לא היה לי היכן לשבת. אני לא זוכרת בדיוק, כמו שאמרתי לפני כן, כמה זמן זה לקח עד שקלטתי אותו בזווית עיניי. אבל ברגע שהבטתי בעיניי הזית שלו, ידעתי את הכל. ידעתי בדיוק במי אני מביטה. הבחור היה נראה צעיר. בן 20 אולי. שיערו הבהיר והמתולתל כיסה הרבה מפניו. אבל היה בו משהו… היה בו משהו שפשוט ידעתי שאין באף אחד שאני מכירה. משהו שאין לאף אדם אחר מתקופת זמננו. על האוזניים שלו היו תלויים עגילים, אבל הם לא נראו כמו אף עגיל שראיתי לפני. חוט גומי שתלוי על האוזן ובקצוו מעין חצי עיגול מפלסטיק לבן. זה לא נשמע אופנתי במיוחד, אבל זה חלק מהעניין- הוא לא ניסה להיות אופנתי. המעיל הקרמי שלו היה מלא במשבצות. וודאי תחשבו שזהו דבר רגיל לגמרי, אך כשהכניס את היד לכיסו, הוא הוציא ממחטת בד. הממחטה הייתה בדיוק בצבע בגדיו. איזה אדם קונה ממחטת בד שתואמת לבגדים שלו? איזה אדם קונה ממחטת בד באופן כללי? את צבע נעליו אינני זוכרת. וודאי כי אבד לי הזיכרון.
את שמו לא שאלתי, לא אמרתי לו מילה. אני תוהה אם בכלל שם לב לנערה המשונה שמביטה בו בהערצה. אם היה מביט וודאי היה נבהל. העניין הוא, שלא הבטתי בו כי היה נאה בצורה יוצאת דופן. הבטתי בו מפני שמשהו בתת מודע שלי אמר שאני אמורה להכיר אותו. ואני יודעת שאני לא אפגוש אותו יותר אף פעם וגם אם כן אני בטח כבר אשכח. אני אשכח מהנער הלא טבעי ההוא שראיתי באוטובוס. אני אשכח מהנער מהעתיד. מהנער הנוסע בזמן. מפני שוודאי כבר נסע חזרה.
