חיים שלי, יש היום פעולה!
"אחד, שניים, שלוש, ארבע מצווה! אחד, שניים, שלוש, ארבע, מצווה!" קיפצו חניכות שבט ניצנים מסניף באר קווה. "באר קווה! עולה עולה עולה עולה! באר קווה הכי שווה!" הן רצו וצרחו מורלים במסע.
בת-ציון, מדריכת החוץ החייכנית, חייכה בסיפוק, והרגישה כמו אמא גאה. רק לפני חודשיים היא הגיעה לסניף, לשבט קטן ומופרע. הבנות בקושי הגיעו לסניף, וגם כשהן הגיעו הן קיטרו כל היום. ועכשיו איך שהן צורחות מורלים בהתלהבות!
לאחר כמה זמן בת-ציון שמה לב לכך שמוריה, חניכה פעלתנית במיוחד, עצרה בצד.
"מוריה, את בסדר?" שאלה בת-ציון בהיסוס.
"כן… פשוט… מרגיש לי… מרגיש לי שהאדמה לא יציבה… כאילו אני הולכת על מזרון נעים כזה…" גמגמה מוריה בחשש, והמשיכה, "יש דרך אחרת שאפשר ללכת בה?"
בת-ציון לא ידעה מה לעשות. כל בנות השבט המשיכו לקפץ, ובת-ציון לא הצליחה ללכוד אותן בעיניה, וניחשה שהן מעבר לעיקול.
"נלך ביחד, בסדר?" הציעה בת-ציון למוריה, שהתרוממה בזהירות מהאבן עליו ישבה. הן החזיקו ידיים והתקדמו לכיוון שאר השבט. הן התקדמו מספר צעדים, ואז נשמעה צרחה מחרישת אוזניים, ממעבר לעיקול. בת-ציון ומוריה רצו אל המקום ממנו נשמעה הצרחה, ונחרדו לראות בולען גדול שנפער מתחת לרגליהן של בנות השבט.
"בת-ציון! מוריה! הצילוווו" צווחו בנות השבט בבהלה. לאחר שניה של הלם משתק, בת-ציון התעשתה, בחנה את עומק הבולען, הוציאה חבל, והורתה להן לטפס בחבל, וכך לצאת. בת-ציון אחזה בצידו האחד של החבל, ובצידו השני בנות השבט שמנסות לעלות מן הבולען.
"כולכן בסדר חוץ מזה? מסוגלות לעלות?" וידאה בת-ציון. הבנות בבולען אישרו את דבריה. "יאללה מי עולה ראשונה? רעות? יאללה בואי!"
במאמץ רב רעות ניסתה לעלות. תוך כדי החילוץ המאולתר התקבצו צופים, ואמונה הקומונרית ניסתה לפזר אותן, בלי הרבה הצלחה. "יאללה תעברו, זאת לא הצגה! ובת-ציון, תשמרי על עצמך גם! שלא תיפלי!" העירה.
"אל תדאגי, אני בסדר!" צעקה לעברה בחזרה בת-ציון, בעודה מושכת בחבל בניסיון להעלות את רעות. "אחד, שניים, ו… אלופה!" אמרה כשסוף-סוף החניכה הראשונה יצאה מהבולען. "יאללה, נטע, עכשיו תורך!" עודדה אותה. "רעות אל תדאגי, תחכי כאן עד שהחובשים יבואו… הם בדרך. עכשיו נטע, בואי נעשה את זה!" אמרה בת-ציון בשמחה יתרה יחסית לסיטואציה, והתחילה למשוך בחבל כדי להעלות את נטע.
אבל לפתע, בלי ששמה לב, ידיה החליקו מהחבל. והיא נפלה אל מעבר לצוק.
בשניה הראשונה אחרי שהיא פקחה את העיניים בת-ציון לא הבינה איפה היא, למה היא כאן, ומי הם האנשים שסביבה. לאחר ששניה עברה, בת-ציון התחילה לתהות מהם הצפצופים שהיא שומעת, ומדוע יש סביבה אור כל כך מסנוור. לאחר שעוד שניה עברה, היא עדיין לא הבינה כלום, וניסתה לשאול את האדם היחיד שהיא ראתה בחדר איפה היא, אך לא הצליחה להוציא הגה מפיה. היא ניסתה לזוז מעט, אך כל תנועה הכאיבה לה יותר.
בדיוק כשבת-ציון התייאשה, אמא שלה נכנסה לחדר.
“דוקטור! דוקטור! עשית נס! תראה דוקטור! הבת שלי בחיים! הבת שלי בחיים! אני לא מאמינה! הבת שלי בחיים!” להתרגשותה של שבות, אמה של בת-ציון, לא היו גבולות.
“בתצ’י שלי! איך את מרגישה? את לא מבינה איזה נס גלוי היה כאן!” בת-ציון לא הבינה על מה היא מדברת. היא רצתה לצעוק לה שאיזה נס ואיזה נעליים, כואב לה כל הגוף ואפילו לחייך היא בקושי יכולה. אבל יותר מזה, בת-ציון רצתה לשאול אותה מה היא עושה בכלל במקום המוזר הזה, מי זה האדם הזה שכאן ביחד איתן בחדר, ולהגיד לה שהיא רוצה כבר הביתה.
“בת- ציון התעוררה? ברוך ה’! שלום בת-ציון! אני דוקטור עוז.” בת ציון נעצה בו מבט מבוהל, ותהתה אם היא אמורה להכיר אותו. דוקטור עוז, שכבר רגיל למבטים האלה בתור הרופא האחראי על טיפול נמרץ ילדים בבית החולים, התחיל להסביר.
“את זוכרת את המסע?” שאל ד"ר עוז, והמשיך. “תמצמצי פעם אחת אם לא, ופעמיים אם כן". בהזכירו את המסע, בת-ציון חייכה. היא הייתה גאה בחניכות שלה, שרק לפני חודשיים בקושי הגיעו לסניף, וכשהן נזכרו להגיע, זה היה מלווה באיחורים ותלונות. היא מצמצה פעמיים, והייתה אסירת תודה לד"ר עוז שהבין את הכאב אפילו בהנהון. “זכור לך משהו מיוחד באדמה?” המשיך ד"ר עוז, בניסיון להבין מה היא זוכרת, ומה צריך להזכיר.
בתחילה בת-ציון לא נזכרה בשום דבר יוצא דופן. היא זכרה שהחניכות נהנו, צרחו מורלים כל המסע, מלאות בגאוות יחידה. היא מצמצה פעם אחת, אבל אחרי שניה היא נזכרה. מוריה והבולען! היא מצמצה במהירות עוד פעם.
“איך החניכות שלי?” היא שאלה במאמץ רב.
“הן בסדר ברוך ה’. תחיה שברה את שני הידיים, שני הרגליים, 3 צלעות, וקיבלה זעזוע מוח, אז היא הייתה צריכה להתאשפז, אבל היא שוחררה הביתה לפני זמן קצר. שאר הבנות שברו יד או רגל ברובן, אבל שבר בקטנה- גבס וגמרנו. הצרה היא את… נפלת מהצד השני של הצוק, וזה נס גלוי שאת בכלל בחיים! כמעט כל עצם בגוף שלך נשבר, אבל ברוך ה’ המוח שלך לא נפגע כלל.”
בת-ציון חייכה בשעשוע לשמע התיאור של פציעותיה של תחיה. שתהיה בריאה הילדה הזאת! שוברת אצבעות מכדורי ספוג!
ואז היא נזכרה בחלק השני בדבריו של ד"ר עוז. כמעט כל עצם נשבר? מה זה אומר על ההמשך של התפקוד שלה בחיים? מה זה אומר על המשך ההדרכה? והלימודים? והחברות? ומתי היא תצא כבר מהמקום החנוק הזה?! ולמה כל כך קשה לה לדבר?!
ד"ר עוז חש בחוסר האונים של בת-ציון, והתחיל להסביר. “כמו שאת יכולה לחוש ולראות, את כולך מגובסת. יש עצמות שאי-אפשר לגבס, אז נקווה שהם יחלימו לבד. בנוסף לזה, כנראה שייקח המון זמן עד שתוכלי לחזור לעשות פעולות בסיסיות- לדבר, לכתוב, ללכת, לרוץ. אבל את יכולה, וכל הצוות הרפואי והשיקומי כאן על מנת לעזור לך.”
בת-ציון חייכה בהוקרת תודה. היא ידעה שדרך ארוכה עוד לפניה, אבל שהיא גם מסוגלת לכל דבר שרק תרצה.
