ימנה/ נועה לביא

בְּעוֹדֵךְ חוֹמֶקֶת מֵאֲחִיזַת הַחַיִּים,

אֲנִי מִתְחָרֶטֶת,

לֹא גָּמַרְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת אֶת הַסִּפּוּרִים.

מִתְחַנֶּנֶת לִרְאוֹת בַּשֵּׁנִית שְׂמִיכַת טְלָאִים וְרֻדָּה עַל כְּתֵפַיִךְ,

בְּעוֹדֵךְ מְסִיטָה אֶת שֶׁעָרַךְ הַמֻּשְׁלָג מֵעֵינַיִךְ הַצַּדִּיקוֹת.

מִזְדַּקֶּקֶת לְמוֹצָא פִּיךָ שֶׁפָּתַחְת בְּחָכְמָה,

וּלְתוֹרַת הַחֶסֶד שֶׁעַל לְשׁוֹנֵךְ.

עוֹד סִפּוּר אֶחָד.

עוֹד חִבּוּק אֶחָד.

עוֹד חִיּוּךְ אֶחָד.

לְעוֹלָם לֹא יִהְיוּ.

וְאֵיךְ אַמְשִׁיךְ, כְּשֶׁאַת לֹא כָּאן?

בְּעוֹדֵךְ בַּמָּקוֹם בּוֹ סִפַּרְתְּ לִי שֶׁנָּחִים גִּבּוֹרַיִךְ,

אֲנִי נוֹתַרְתִּי כָּאן,

עִם הַשְׂרִידִים שֶׁל צְחוֹקֵךְ הֶעָיֵף, אַךְ הַשָּׂמֵחַ וְטוֹב הַלֵּב.

עִם קִמְטֵי הַצְּחוֹק, כִּמְנִיפָה סְבִיב עֵינַיִךְ הַיְּרֻקּוֹת,

אוֹתָן מִמֵּךְ יָרַשְׁתִּי.

אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת אֲנִי מְעוֹרֶרֶת לְחַיִּים בַּחֲלוֹמוֹתַי,

אֶת בְּדִיחוֹתַיִךְ מְשַׁחְזֶרֶת,

כֵּיוָן שֶׁאֵין הֵן מִתְחַדְּשׁוֹת עוֹד.

בְּעוֹדִי נִפְרֶדֶת מִמֵּךְ לְשָׁלוֹם,

פַּעַם אַחַת אַחֲרוֹנָה,

מִתְחַנֶּנֶת אֲנִי לְעוֹד –

עוֹד סִפּוּר אֶחָד.

עוֹד חִבּוּק אֶחָד.

עוֹד חִיּוּךְ אֶחָד.

עוֹד נֵר אַדְלִיק, כָּזֶה שֶׁמַּחֲזִיק שָׁבוּעַ,

וְלִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנִי מְפַחֶדֶת

אוֹ אֲבוּדָה,

חִיּוּכֵךְ מוֹפִיעַ בַּלֶּהָבָה,

אוֹ שֶׁזֶּהוּ פְּרִי דִּמְיוֹנִי?

שְׁנִי לְךָ, אֲהוּבָתִי, שְׁנִי לְךָ שְׁנַת נֶצַח,

תְּהֵא נִשְׁמָתֵךְ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים,

וְאֵלּוּ חַיִּים הֵם בִּלְעָדַיִךְ?

עד כמה אהבת את היצירה?