שוב שעה עוברת עוד יום ועוד לילה .השעון מצלצל, לקום כבר מאוחר שש בבוקר לכי לבית הספר. למידה חורשת עוד מבחן ועבודה, עוד מאיה ועוד תשעים.
חוזרת הביתה והמחשבות מגיעות, לוקחות אותך פנימה עמוק למטה אל חושך אינסופי. עוטה ערפל כל מחשבה קודרת, דמעה יורדת ועוד אחת ועוד אחת. מתחילה להרגיש את הטעם המלוח בפה מהדמעות הכאובות לא מספרת לאף אחד שזכרונות מוחזקים בידי הקירות עוד חודשיים שלוש או אפילו שבוע הקיר עם הציור שהשקעת בו כל כך כבר לא יהיה שלך.
תעברי לדירה זרה בשכירות כי לבנק חסר כסף הוא צריך הלוואה הוא כל כך עני זה בדוק. את הקיר הזה כבר לא תראי מי יודע מתי תעברי שוב המחשבות באות. איזו סיבה יש לי להודות? החזה מתחיל לכאוב ואת שוב פורצת בבכי על מה וכמה אין יודע ושוב את לבד מישהו שומע?
צלצול בפעמון אביך מחייך אך בתוכו איש אינו יודע. הוא פותח את הדלת והלקוח מסתכל הצידה, ימינה ושואל: מה יש למעלה? אביך יודע .אך ללקוח לא אכפת הוא רק רוצה בית נכון? צעדים מהמדרגות נשמעים. יש קול בראש שאומר, נגבי את הדמעות ומהר. הדלת נפתחת החיוך נפרש מפינה לפינה הרי הכל טוב נכון? מישהו אחר יגור פה במקומך
ואת תמצאי לך בית אחר.
