החיים מונחים מלפנינו
אולי לידנו או מעלינו
או מתחתינו
אבל מה שבטוח –
הם לא חלילה מאחורינו.
ועוד דבר שברור –
הם לא אצלנו בידיים.
אנחנו כמו טובעים במים
כשיש לנו מצופים ברגליים,
לא פוקחים עיניים.
ממשיכים לטבוע ללא בקרה
לא אכפת לנו מה המטרה.
לא חושבים להושיט זרוע
ולתפוס בחיים שנמצאים ללא ניע.
מרוכזים בכל דבר שאפשר
רק כי זה מותר.
בכל דבר חוץ ממה שבאמת חשוב,
לא מעלים בדעתינו שילך ולא ישוב.
עד שבא איזה מחבל
רוצה להשמיד את עם ישראל
וגם אז אנו לא מעיזים להתעורר
עדיף לישון, מאשר להיות ער.
עדיף לכעוס ולאבד עשתונות,
להתלהם ולחפש פתרונות.
מה הטעם בחשיבה?
מה הטעם בסתם עוד יום של ישיבה?
ובכל זאת – יש ניצוץ קטן מאוד.
הוא אומר להירגע, להפסיק לרעוד.
ואז הרעידות מתחדשות מסיבה אחרת
פתאום חוששים אנחנו מהמוות.
מה אם כבר מחר חלילה…
לא לא, אסור לי לחשוב מחשבות כמו אלה!
אבל לא הספקתי כלום…
לא התנהגתי יפה…
ואתמול שיקרתי…
והיום על אמא כעסתי…
פתאום החיים מקבלים פרופורציות,
פתאום אני מוצאת את עצמי עושה חשבונות.
סוף סוף אני מבינה –
אלקים נתן לי מתנה.
למה אותה אני מבזבזת?
הגיע הזמן שאשתמש במתנה.
הגיע הזמן שאשתמש בה בחוכמה.
ומתוכי פורצת משאלה
שאדע איך ומתי להשתמש
גם בלי מעשים מגונים שגורמים לעם ישראל להתייאש.
תפריט
