אני באמצע המדבר עם כיתה של נערים ונערות בגיל הטיפש עשרה
למה אתם שואלים ?
כי הכריחו אותי, אמרו לי תראי את ארץ המולדת שלך .
אני שומעת קול מכונית, מכונית יכולה לנסוע במדבר ? בתוך החול ?
מסתבר שכן.
בום בום בום "אמאלה" חבריי לכיתה צעקו,
מרוב הצעקות והצרחות ורגשות המהומה הם לא שמעו את הצרחות שלי בזמן שנחטפתי.
"תשתקי או שנירה בך" אמרו החוטפים הם כיסו לי את העיניים בחתיכת בד ושמו אותי בבגאז המכונית.
הם לא דיברו עברית אבל זהיתי את השפה בה הם מדברים, זו ערבית !
אני יודעת ערבית
אם רק אתקרב אוכל לשמוע בקול ברור מה שהם אומרים
"אנחנו צריכים להבריח אותה מהר נקח אותה כבת ערובה והם ישברו כי איך אפשר לא לרחם על ילדה קטנה ומסכנה שנקלעה לסיטואציה כזאת"
הם גיחכו לעצמם
נחרדתי
מה אם לא יחזירו אותי ?
מה אם לא ירצו אותי חזרה ?
כי מי ירצה ילדה כמוני ?
ממורמרת.
אני לא מצליחה לנשום, הלב שלי הולם במהירות, וידי רועדות
אני בהתקף חרדה
אני חושבת לעצמי תנשמי, תנשמי, תנשמי.
כי אם לא הם יהרגו אותך
הם יוצאים מהמכונית ופתחו את מכסה הבגאז
ואמרו באיום "אם תצעקי, תזוזי או תעשי תנועה חשודה אנחנו לא נהסס להרוג אותך"
כבר הבנתי את זה חשבתי בראשי
והנהנתי אל עבר החוטפים
הבטתי סביבי וניסיתי לחשוב האם אני מכירה את המקום בו אנו נמצאים אבל דבר לא עלה במוחי
נכנעתי ושאלתי את החוטפים "איפה אני"
והפעם למרבה הפלא הם ענו לי "תכירי את לבנון" וגיחכו לעצמם.
ממש מצחיק חשבתי לעצמי
מתי הם הספיקו להעביר אותי לארץ אחרת ?
פנינו לסימטה חשוכה יש שהם לא שמו לב השתמשתי במה שלימדו אותי הורי שנה שעברה בשביל שילדים יפסיקו להפוך אותי לשק האגרוף שלהם כי משום מה אני לכזה כנראה שזה שמיש גם במקרים כאלו, לא שהורי חשבו שהגיע לסיטואציות כאלו שלימדו אותי הגנה עצמית.
הושטתי את ידי אל עבר הצוואר של אחד מהחוטפים ומחצתי לא את קנה הנשימה בעזרת ידי
וזה לא נמשך הרבה זמן כי כמה שניות אחר כך החוטף השני משך את ידי מצוואר חברו והטיח בי מהלומות
אבל תופתעו לדעת שאני גם זריזת רגליים ולא רק פנים יפות, הטחתי בו אגרוף ובלי ששם לב רצתי כאילו חיי תלווים בזה רק שהפעם הם באמת תלווים בזה, לצערי.
הבטתי לאחור ונשמתי לרווחה, הם לא מאחורי.
ואז איך לא, נתקפתי התקף חרדה עוד פעם, עוד פעם ידי רעדו ולא הצלחתי לנשום, ועוד פעם הדופק שלי הלם במהירות.
פתאום ניגש אליי עובר אורח ושאל לשלומי, מכיוון שלא יכולתי לנשום ובטח שלא לדבר הנהנתי בראשי לשלילה ואז חשכו עיניי
התעלפתי .
פקחתי עיינים והבטתי סביבי בשביל לראות איפה אני, זהיתי מכשירים כמו מכונת הנשמה ואינפוזיה ושיארתי שאני בבית חולים
פתאום נפתחה הדלת ודרכה נכנסו הוריי
שהם ראו אותי ערה ערה הם רצו אליי בידיים מושטות לרווחה וחיבקו אותי כאילו לא ראו אותי שנים.
"היית כל כך חסרה לנו" אמא אמרה אבל ידעתי שגם אבא התכוון לכל מילה
עברו שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות, וחודשים.
היום אני כבר בריאה לגמרי ותופתעו לדעת שטיפלתי בעצמי
כבר אין התקפי חרדה כל 10 דקות וסוף סוף אני מעריכה את מה שיש לי ואת מי שאני
סוף
נ.ב – הסיפור בהשראת חטיפות החיילים רק שהחטופה היא נערה בגיל תיכון.
