אומרים שהברק לא מכה פעמיים. האמת שמספיק שהברק יכה בך פעם אחת. זה מה שקרה לי לפני שנה, בחודש פברואר 2012. אני לא טועה, חודש פברואר 2012. בדיעבד, הייתי צריכה להניח שתאריך משונה כמו ה-1.2.12 לא יעבור סתם כך, אבל לא תיארתי לעצמי שביום הזה ישתנו חיי. אספר לכם כיצד.
קוראים לי ליה. נולדתי בדרום אפריקה, וכאשר הייתי בת שש עלינו כולנו לישראל, או כמו שהיינו אומרים אז – "עשינו עליה". בכל מקרה, בדרום אפריקה התגוררנו בבית גדול, אבל הבית עצמו לא היה עניין. הבית עמד ממש באמצע חורשה עצומה של עצי פרי ומטעים, שכולה היתה שייכת למשפחה שלנו מזה כמה דורות. כדי שנרגיש שאנחנו מתגוררים בתוך תמונה באינסטרגם, בתוך החורשה עבר גם נחל. כאשר הגענו לארץ, היו לוקחים אותנו לטיולים בטבע, ואחרי נסיעות ארוכות היינו מגיעים תמיד לשמורת טבע. זה היה השיא של הטיול, וזה תמיד הצחיק אותי – כי שמורת הטבע הזו היתה בערך בגודל של החורשה בה ביליתי את כל הילדות שלי.
בכל מקרה, וכפי שבטח כבר הבנתם, ההורים שלי לא היו מוכנים להיות "אסירים בתוך דירה" (זה ביטוי שלהם), ולכן עוד לפני שעלינו ארצה ההורים שלי רכשו נחלה בקיבוץ בצפון. זה לא ממש דומה לחיים שלנו בדרום אפריקה, אבל השמיים הם אותם שמיים, והאדמה היא אותה אדמה, ואפילו העצים הם אותם עצים (קצת קטנים יותר). אבל מה שהיה באמת חשוב הוא האנשים. בדרום אפריקה הייתי "היהודייה", ופה הרגשתי בפעם הראשונה בבית. נהניתי לדבר עברית של ישראלים (זו ממש לא העברית של בית הכנסת בחו"ל), נהניתי לאכול אוכל של ישראלים (זה ממש לא האוכל של המסעדות הכשרות בחו"ל), ובעיקר – נהניתי להרגיש ישראלית.
בדרום אפריקה אסור לילדים לבדם משטח הבית. בדרום אפריקה לא חוזרים לבד מבית הספר, ולא הולכים לבד לחבר. בטח שלא מסתובבים סתם כך לבד. תחושת החופש הזו בישראל היממה אותי, וניצלתי אותה עד הסוף. כל יום, מיד לאחר בית הספר, התחלתי במסעות שלי בתוך הקיבוץ, ובשדות מסביב לו. עד ליום 1.2.2012. היום הזה היה יום חורפי במיוחד, ואפילו אני התלבטתי אם לא עדיף לבלות אותו מול הטלוויזיה, עם כוס שוקו חם. בסופו של דבר, החלטתי להתלבש היטב, לנעול גם מגפיים, ולצאת. לפני שטרקתי את הדלת מאחוריי, כאשר אני מחזיקה מטריה ביד, עוד הספקתי לשמוע את אמא שלי צועקת מאחוריי – "אבל אל תתעכבי".
אני זוכרת רק את הדקות הראשונות. אני זוכרת שהלכתי בשביל שבין בתי הקיבוץ, אני זוכר שיצאתי לכיוון הרפת וגם עברתי אותה. לאורך כל הזמן ירד גשם, אבל הוא לא היה חזק מדי. בוודאי לא גשם שגרם לי לחזור הביתה. ראיתי מרחוק ברק, אבל הרעש שהותיר אחריו הרעם היה נשמע עמום ומרוחק. נעמדתי ליד עמוד התאורה בקצה הדרומי של הקיבוץ, ומאותו רגע אינני זוכרת דבר. פברואר 2023. חודש קודם לכן חגגו לי יום הולדת 20. זו היתה חגיגת יום הולדת עצובה מאד, בדיוק כמו חגיגת יום ההולדת שחגגו לי בעשר השנים האחרונות. תמיד היתה עוגה, אבל העדיפו לא לשים עליה נרות, כי אולי אם לא יהיו נרות – לא ישימו לב שחלפה עוד שנה. עוד שנה בה אני שוכבת במוסד שיקומי בתרדמת מוחלטת. נושמת בעצמי. בימים טובים מזיזה מעט את אישוני העיניים, אבל זהו כמעט.
הרופאים אמרו להוריי שאין לרפואה עוד מה להציע לי, וצריך רק לחכות לנס. הם סיפרו שיש תיעוד רפואי אודות אנשים שהיו בתרדמת שנים רבות, אפילו עשרות שנים, ופתאום התעוררו וחזרו לחיים. ההורים שלי המשיכו להאמין בנס, אבל למעשה הם האחרונים שעדיין האמינו. האחים הקטנים שלי הפכו לגדולים. החברות מבית הספר היסודי סיימו כבר בית ספר תיכון, והתגייסו לצבא. העולם השתנה (חוץ מנתניהו שעדיין נשאר ראש ממשלה; זה היה אחד הדברים הראשונים שהצחיקו אותי).
יום הולדת 20 היה יום ההולדת העצוב מכל ימי ההולדת שקדמו לו, כך סיפרו לי בדיעבד. לכבוד גיל 20 ההורים שלי ביקשו מכל חברי וחברות הילדות שלי להגיע למוסד בו טופלתי. העבירו אותי מהמיטה לכיסא גלגלים, וכולנו התכנסנו בחדר האוכל. ההורים שלי דאגו לקשט אותו בבלונים. דמיינו לכם: ילדה בת 10, בגוף של בחורה בת 20, מוקפת במי שהיו חבריה לפני עשור. אפילו אבא שלי, שלעולם אינו בוכה, הזיל דמעה. דמעה על עבר שנעלם, ועל עתיד לא קיים. ה-10.2.2022 גם הוא היה יום חורפי. עשר שנים ותשעה ימים בדיוק מהיום בו נעצרו חיי. שכבתי במיטה, כמו שעשיתי בעשר השנים האחרונות. העיניים שלי ננעצו בחלון. חלקו הפנימי התעטף באדים, ועל חלקו החיצוני זלגו טיפות הגשם שהלך והתחזק. הסערה שהובטחה אכן הגיעה, ולכן הוריי איחרו להגיע לבקר אותי. לפתע ברק.
אומרים שהברק לא מכה פעמיים. בי הוא היכה. התעוררתי.
