מהדמיון שלי לזמן אחר / מיכל בורשטיין

"אימא עוד שתי דקות פליזזז" אני אומרת כשעיניי חצי עצומות ואני מתכסה בשמיכת הפוך החמה שלי. בחוץ יורד גשם וקר אני מצוננת, כואב לי הגרון ואני משתעלת בחוזקה הבוקר. "אני מכירה אותך מיכל שתי הדקות האלה תמיד נמשכות לשעתיים." אימא צועקת לי מלמטה. "אני לא מרגישה טוב," עניתי. אני שומעת את אימא שלי עולה במדרגות ונכנסת לחדר. אמי מתיישבת על המיטה לידי ומניחה את ידה על המצח החם שלי. היא מסתכלת עליי, מחכה רגע ואומרת "אני חושבת שכדאי שלא תלכי היום לבית הספר את ממש רותחת. "אני אלך להכין לך תה חם," היא ירדה במדרגות ולאחר כמה דקות חזרה לחדר עם תה ואמרה " מותק אני הולכת היום לעבודה וכשאני אחזור אני אכין לך את מרק העוף האהוב עליך". אחרי כמה דקות שמעתי את דלת הבית נסגרת. עדיין הרגשתי מסוחררת אבל היה לי משעמם לשכב סתם במיטה ולכן קמתי ולקחתי את מחברת הסיפורים שאחותי הקטנה נתנה לי ליום הולדת 14 שחגגתי בשבוע שעבר.

התחלתי לכתוב סיפור על ילדה בשם איילה, ילדה מאוד סקרנית והרפתקנית, אבל אני לא אספר לכם יותר מידי. אני רוצה להשאיר מקום לדמיון שלכם. הסיפור מתרחש במודיעין בדיוק במקום שבו אני גרה ובעוד בוקר משעמם בדיוק כמו הבוקר שכתבתי בו את הסיפור הזה. איילה קמה מהמיטה צחצחה שיניים, התלבשה, אכלה ארוחת בוקר טעימה, סגרה את דלת הבית מאחוריה ויצאה לרחוב. היא התחילה לצעוד לכיוון ביה"ס. עברו כמה דקות ואיילה התחילה להרגיש סחרחורת ובחילה איומה היא נכנסה לתוך מערבולת והסתחררה בה ופתאום בום!!! היא הסתכלת מסביבה והמראה שראתה לנגד עיניה הזכיר לה את המראה של הרחוב הרגיל שבו היא צעדה לפני מספר שניות, אבל כל הפריטים נראו שונים לגמרי – המדרכה, הרחוב, הבתים ובמיוחד כל ה…"רגע, מה זה? אנשים עם נעלים מרחפות?", אמרה איילה בטון מופתע.

בטח גם אם אתם הייתם במקומה הייתם מופתעים מאוד. איילה המשיכה להסתכל מסביבה, היא שמה לב שכל האנשים העוברים ברחוב מרכיבים משקפיים זהים שצבעם תכלת בהיר וצורתם מרובעת. איילה הרגישה איך ליבה מחסיר פעימה ולאט לאט עיניה התמלאו בדמעות מרוב בלבול ולחץ. היא התיישבה על הספסל שעמד ברחוב, כיסתה את עיניה בכפות ידיה והתחילה לבכות. לאחר כמה דקות היא שמעה קול, "חמודה את בסדר? מה קרה?" איילה הרימה את ראשה, נגבה בשרוול את דמעותיה ואמרה בקול צרוד לגברת המבוגרת שעמדה מעליה "כן אני בסדר". "הלכת לאיבוד?" האישה שאלה בקול רך ומרגיע. איילה הסבירה לה שזאת הפעם הראשונה שהיא נמצאת במקום הזה והיא לא יודעת לאן לפנות וללכת. הגברת המבוגרת חייכה והצביעה על סמל ביה"ס שנמצא על גבי החולצה של איילה ואמרה "אני המנהלת של בית הספר הזה". איילה לא הבינה על מה הגברת מדברת הרי היא מכירה את מנהלת בית הספר שבו היא לומדת והמנהלת שהיא מכירה יותר צעירה בהרבה מהגברת שפגשה לפני כמה רגעים. למרות שאיילה קצת חששה כי לא הכירה את המקום בו נמצאת ואת הגברת, היא החליטה לשאול את האישה אם תוכל ללוות אותה לביה"ס. הגברת הנחמדה הסכימה ואמרה שגם ככה היא בדרך לעבודה. איילה והמנהלת התחילו לצעוד לכיוון בית הספר, ככל שהתקרבו לביה"ס, איילה שמה לב שבית הספר נראה שונה ממה שהכירה, בית הספר היה מלא במסכים בהולוגרמות. לפתע ראתה איילה קבוצת ילדים מרכיבים משקפיים אותם המשקפיים המיוחדים שהיא ראתה על האנשים ברחוב. המנהלת ואיילה נכנסו לבית הספר, המנהלת הובילה את איילה לחדר שבו היו מאות משקפיים מיוחדים.

איילה הושיטה את ידה ולקחה את אחד מזוגות מהמשקפיים שהיו בחדר היא הרכיבה אותם ולפתע ראתה אותיות מתרוצצות במסכים של המשקפיים. האותיות יצרו משפטיים ובסוף הופיעו ההגדרות של המרכיב "שם: איילה, שם משפחה: כהן, מקום נוכחי: מודיעין, שנת ללידה:2011, שנה נוכחית:2060" רגע, מה?!" צעקה איילה בקול רם המנהלת נבהלה, קפצה לאחור וביקשה להבין מה קרה. איילה הסבירה לה מה כתוב במשקפיים ומאיזו שנה היא הגיעה. כמו שאתם יכולים לנחש המנהלת התקשתה להאמין.

היא ביקשה את המשקפיים, הרכיבה אותם ומיד היה נראה כאילו היא מנסה להיזכר במשהו. המנהלת הורידה את המשקפיים ואמרה "אני חושבת שאני זוכרת אותך, נראה לי שלמדת כאן בעבר". "מה זאת אומרת בעבר"?! צעקה איילה שנראתה מבולבלת ומבוהלת. המנהלת לקחה נשימה והתחילה להסביר לה הכול, היא סיפרה לאיילה שהיא הייתה תלמידה בבית הספר הזה בעבר וכשהיא עברה לחטיבה היא המשיכה לבקר פה בימי שישי. כשאיילה התבגרה וגדלה עוד יותר היא התנדבה בבית הספר בכך שהקימה בו פרויקטים ועזרה לקדם אותו. " אבל בתקופה האחרונה הפסקת להגיע לכאן", אמרה המנהלת. איילה הבינה שהמנהלת שאתה היא מדברת זאת בעצם גם המנהלת של איילה בהווה (בשנת 2023). עוד פרט שהיא הבינה היה זה שהיא הגיעה לעתיד! כעת התרוצצו לאיילה הרבה שאלות בראש והעיקרית הייתה איך היא תחזור להווה?! המנהלת הציעה לבדוק בשבילה איפה היא גרה, כלומר היא בעתיד. הן הלכו למזכירות והמנהלת הורידה את הכתובת של איילה למשקפיים המיוחדים. הן יצאו מבית הספר אל הרחוב והגיעו לכתובת שהייתה במשקפיים. המנהלת אמרה שאם יתעוררו בעיות, איילה תמיד תוכל לפנות אליה. היא נופפה לשלום לאיילה והלכה לכיוון הנגדי של הרחוב.

איילה דפקה על הדלת והרגישה פרפרים בבטן "אוף!" אף אחד לא בבית? חשבה לעצמה איילה. היא הסתובבה חזרה לרחוב אבל לפתע שמעה את דלת הבית נפתחת. איילה הסתובבה במהירות בחזרה וראתה אישה עם שיער חום מתולתל ועיניים כחולות בדיוק כמו שלה. האישה בחנה את איילה ונדהמה לראות אותה, היא הציעה לה להיכנס הביתה. איילה לא חששה הרי ידעה שזאת היא בעוד כמה עשרות שנים. ברגע שאיילה נכנסה לבית היא ראתה שהוא מעוצב בצורה מושלמת, היא ידעה שהיא עיצבה אותו. העיצוב היה התחביב של איילה מגיל קטן. האישה הגישה לה עוגיות טעימות ומיד ללא בזבוז זמן הן התחילו לשוחח," אני יודעת מי את. הכול קרה כמו שהיה צריך לקרות היית צריכה לחזור בזמן, אבל אני לא אפרט יותר מדי, כמה שפחות תדעי יותר טוב." אמרה האישה באותו הרגע הרגישה איילה מבולבלת ומסוקרנת. האישה חייכה כמה שניות ולאחר מכן הלכה לאחד החדרים וחזרה עם מעין תיבה שחורה ובתוכה גלים דקים בצבע ירוק כהה. האישה הושיטה לאיילה את התיבה ואמרה לה שזה יחזיר אותה הביתה. איילה חייכה, היא הרגישה איך כל הדאגה שלה לחזור הביתה נעלמה ואיך כל השאלות נענו. איילה החזיקה את המשגר, היא הרגישה את אותה סחרחורת שחוותה כשהגיע לעתיד ובום! איילה עוד פעם בתוך מערבולת, וטרח! "איפה אני?!", מלמלה איילה בקול שקט וצרוד. הדבר היחיד שהיא הצליחה לראות מזווית עיניה בחושך המוחלט היה מערה סגולה כהה עם פתח חשוך. איילה הרגישה צמרמורת היא התכווצה בתוך עצמה ואטמה את אוזניה בידיה אך זה לא עזר היא המשיכה לשמוע את הרעשים החזקים והמפחידים מהמערה ובום! לפתע שמעה…

"מיכל בואי רדי למטה, סיימתי להכין לך את מרק העוף האהוב עלייך, כמו שהבטחתי לך", אמרה אימא." עוד שתי דקות פליזזז", עניתי לה. אתם בטח יכולים לנחש מה היא אמרה לי אם ניחשתם "שתי הדקות האלה תמיד נמשכות לשעתיים", אז צדקתם והייתם קשובים לסיפור.