ירושלים והיער המסתורי

ירושלים והיער המסתורי מקום המפלט שלי ,לשם רציתי להגיע , אל היער. רצתי לא יכולתי להפסיק, הצלע שלי כאבה אבל לא וויתרתי. רציתי לרוץ לברוח מהחיים שלי, נימאס לי מהם, מהעבודות, מהאולפנה, מהחברות שלא באמת חברות שלי, מהכול. היער, היער הוא המקום היחיד שיש לי פרטיות, המקום שלי ורק שלי. יכולתי לשהות בו שעות על גבי שעות ורק לחשוב, להתבונן בשמים הכחולים והריקים, בשמש הנוצצת ולהירגע . לנשום עמוק ולנשוף פעם אחר פעם אך ידעתי שכל זה יגמר ברגע שאני יצא מהיער, הכול יחזור והשלווה תעלם אבל הייתי חייבת לחזור אחרת הם יצעקו עלי ויענישו אותי. לא יכולתי לסבול את העונשים שלהם . יצאתי מהיער בצער ונכנסתי לבית , להורים שלא שלי לאחים שלא שלי כלום לא היה שייך לי . הורי נפטרו בתאונת דרכים לפני עשר שנים ואני היחידה שנשארתי בחיים . הייתי אז בת חמש ובקושי הכרתי אותם אך היה חרוט בראשי זיכרון כל כך טוב שלהם, הזיכרון שליווה ושילווה אותי תמיד, הם אמרו לי:” מיכל בלה כהן את לא כמו כל אחת יש לך יכולות מיוחדות. את מיוחדת. ” עדיין לא הבנתי את המשפט הזה לא הרגשתי מיוחדת בכלל. “מיכל!!! בואי עכשיו! למה לא ערכת את השולחן כמו שאמרתי לך לפני שעה??? לכי עכשיו ובנוסף קפלי את הכביסות שיש! ” נאנחתי, בכלל לא מיוחדת חשבתי לעצמי, האימא החורגת שלי שיעבדה אותי היא תמיד שנאה אותי לא משנה כמה עשיתי בשבילה. סיימתי לערוך את השולחן ולקפל את הכביסות ומיד עליתי לחדרי, לא יכולתי לשהות עוד שניה אחת בסלון בחברת המשפחה החורגת שלי. “אוליבר מה אתה עושה ?? צא מהחדר שלי עכשיו!!” צעקתי. שוב פעם האח החורג שלי עושה בלגן בחדר שלי… הייתי שוב צריכה לנקות אחריו. באמצע הניקיון ראיתי תמונה מתחת לכל הבגדים שלי הרמתי והפכתי אותה ובכיתי, לא יכולתי להפסיק , הדמעות שלי זלגו לא טרחתי לנגב אותם. בתמונה ראיתי את ההורים שלי, אחת התמונות הבודדות שיש לי איתם. כל כך התגעגעתי אליהם ! באותו רגע הפסקתי את הכול ורצתי ליער כשהדמעות עדיין זולגות על פני וידי אוחזות את התמונה . ידעתי שאני אפספס את ארוחת הערב אבל לא היה אכפת לי, לא יכולתי לשבת איתם. נכנסתי ליער וישבתי על הסלע המיוחד שלי, הסלע שבו שיחקתי עם אבא שלי בילדותי. עצמתי את עיני והקשבתי. הקשבתי לטבע לציפורים שזמרו, לשפנים שכרסמו את האוכל בעדינות ובשלווה ,הכול היה נהדר. יד נגעה בי קפצתי בבהלה. “היי ג’סיקה מה את עושה פה? הבהלת אותי!” אמרתי לחברתי הכי טובה שגדולה ממני במספר שנים. “היי מיכל אני צריכה להגיד לך משהוא חשוב מאוד כדאי שתשבי ” אמרה ג’סיקה בהיסוס ישבתי והיא התחילה לדבר . לפני שההורים שלך נפטרו הם אמרו לי להגיד לך כמה דברים . את לא סתם נמשכת ליער ולסלע, הסלע הזה מיוחד, לסלע הזה יש דלת סתרים שרק את יכולה לפתוח אותה . אבא שלך לא אמר לי מה יש שם, רק את יכולה לגלות אבל הוא אפשר לי לבוא איתך . הוא סיפר לי את זה כי ידע שאת תלכי ישר לשם ו… והוא לא רצה שתתמודדי לבד עם כל הסיפור המסתורי של המנהרה. היא סיימה והשפילה את מבטה לרצפה. לא ידעתי אם להאמין לה מצד ראשון היא החברה הכי טובה שלי ומצד שני זה נשמע סיפור בדוי . הסתכלתי עליה בעניים בוחנות והבנתי שהיא אומרת את האמת. ” תודה שאת אמרת לי את זה , אז את באה איתי לחפש את הפתח או שתמשיכי לבהות ברצפה??” אמרתי לה . היא חייכה וחיבקה אותי חזק ואמרה ” ידעתי שתביני אותי ” . הסלע היה גדול אבל היינו חייבים להתחיל לחפש , אחרי שעה של חיפושים מצאנו את הפתח הסתכלתי על ג’סיקה ראיתי שהיא גם מהססת וקצת פוחדת . ” אחת שתיים שלוש ו…” אמרנו ביחד ופתחתי . לא ראינו כלום למזלי היו במנהרה אבנים מיוחדים שאבי הראה לי שברגע שמשפשפים אותם ביחד הם מפיצים אור לרגעים אחדים. “ניכנס ביחד, אסור לנו לפחד אנחנו חייבות לדעת למה זה היה כל כך חשוב לאבא שלך אוקי??” אמרה ג’סיקה בביטחון. הסתכלתי עליה הנהנתי ונכנסנו . המנהרה הייתה חשוכה, הושטתי את ידי למשש את צדדי המנהרה היא הייתה רטובה וטחב כיסה אותה . ניסיתי לראות את סוף המנהרה אך לא הצלחתי היה חשוך מידי. ג’סיקה דחפה אותי ואמרה לי ” תמשיכי ללכת אני לידך תמיד.” הנהנתי והמשכנו ללכת. הזמן עבר לאט לא ידעתי כמה זמן היינו שם היה לנו קשה לנשום אבל המשכנו רציתי לדעת בשביל מה המנהרה הזאת ולאן היא מובילה. “אחחח” נפלתי אחורה ומיששתי את הראש. “מה קרה ? מה יש שם?” קראה ג’סיקה הרמתי את האבנים שנפלו לי מהיד והדלקתי אותם שוב שיאירו לי את המקום שדפקתי את ראשי, כך ששתינו ראינו מה יש שם . “דלת!!” צהלנו ביחד עוד חשבתי שלא יהיה למנהרה סוף. פתחתי את הדלת ואור חזק סנוור אותנו, לקח כמה שניות עד שהעניים התרגלו לאור כשהסתכלנו גלינו שאנחנו בתוך בית ענק יפה ועתיק, מולנו גרם מדרגות שכנראה מוביל לקומה העליונה של הבית. “ואווו בית מהמם” אמרנו שתינו ביחד וצחקנו “מעניין לאן הגענו” אמרה ג’סיקה . חיכינו כמה שניות לפני שיצאנו במקרה שמשהו שמע את הדלת נפתחת . קליק, קליק ,קליק, שמענו משהיא יורדת במדרגות הסתכלנו מסביב לחפש מקום מסתור, התחלנו לרוץ לכיוון הסלון, דחפתי את ג’סיקה מאחורי הספה שהייתה צמודה לפינה כך יכולנו להתחבא בתקווה שלא יראו אותנו. ” יעקב אתה מוכן לצאת עוד שניה תגמר הברית של משפחת וקסמן נשמע קול נשי , ” אני כבר מגיע הדראל ” ענה לה קול גברי. כמעט קפצתי מבהלה כששמעתי את הקול של ההורים שלי הדראל ויעקב. ג’סיקה הספיקה לתפוס אותי חזק ושמה את ידה על פי לפני שקפצתי וקראתי להורי. “ששש… אנחנו כנראה חזרנו בזמן את לא יודעת איך הם יגיבו כשהם יראו שאת פה, יכול להיות שאת בכלל עדיין לא נולדת” לחשה ג’סיקה בתוך האוזן שלי. הנהנתי והיא שחררה אותי כנראה היא צודקת אני צריכה לחשוב יותר בהגיון. ” אני חייבת לדעת באיזה תקופה אנחנו “לחשתי אליה אני רוצה לדעת אם נולדתי כבר ולמה הגענו לתקופה הזאת”. יצאנו לאט מהמקום מחבוא שלנו והסתכלנו הפעם ביותר תשומת עין הבית הזה היה בו משהוא מוכר לי, ידעתי דבר אחד שזה היה הבית בירושלים לפני שעברנו דירה לבית שמש כשהייתי בת חמש. עלינו לקומה לחדרים כך יכולתי לראות אם אני נולדתי או לא. אחד החדרים היה מאוד גדול במרכז הייתה מיטה זוגית בצבעי סגול וכחול בצדדי המיטה עמדו שתי שידות גבוהות ויפות שעליהם התנוססו תמונות של תינוקת חמודה וקטנה אבל משהוא היה נראה שונה , הסתכלתי מקרוב וראיתי שהעיניים היו כחולות ולא חומות כמו שלי . נבהלתי, יכול להיות שהייתה לי אחות שלא ידעתי עליה ,שהורי לא סיפרו לי עליה??? לא , לא ,לא זה לא הגיוני אני רק מדמיינת את הכול אמרתי לעצמי בלחש. מיכל? את בסדר ? את נראית לי קצת חיוורת בואי שבי ספרי לי מה ראית שמעתי את ג’סיקה אומרת לי ובאותו זמן הביאה לי כיסא לשבת עליו. “את בטוחה? איפה ראית את התמונה אני רוצה לראות אותה ” ג’סיקה אמרה אחרי שסיפרתי לה התמונה וצבע העיניים. הצבעתי על השידה ששם נחה התמונה. “היי מיכל?? מה זה המחברת שם מעל השידה ליד התמונות??” הסתובבתי וראיתי את ג’סיקה מצביעה על מחברת מאוד משומשת “יכול להיות שזה היומן של אימא שלי ? אני זוכרת שהיא תמיד רשמה את מה שקרה לה באותו יום ביומן” אמרתי לעצמי יותר מאשר לג’סיקה. הושטתי בעדינות את ידי ופתחתי את היומן. למיכל היקרה! אם את עכשיו פתחת את היומן הזה כנראה שאת חזרת אחורה בזמן ואני ואביך מתנו. אני בטוחה שאת ראית את התמונות על השידה , אני יודעת על מה את חושבת אבל לפני זה את צריכה להבין מספר דברים: את לא כמו כולם, את מיוחדת ,יש לך יכולות שלעולם לא ידעת עליהם עד עכשיו . אנחנו נהרגנו כדי להציל אותך ממישהו שרודף אותי ואת אביך בכל הגלגולים שאנחנו קיימים. המישהו הזה מאוד מסוכן יש לו יכולות מיוחדים כמו שלך, אך את צריכה לדעת שרק את יכולה להוביל אותו למותו . הלב שלי דהר , מה המכתב הזה אומר בכלל? מי רודף את הורי ?? איזה יכולות מיוחדות יש לי ?? ולמה רק אני יכולה להרוג אותו? ג’סיקה החזיקה את ידי ואמרה: ” תמשיכי לקרוא מיכל בטח אימא שלך כתבה בהמשך מה היכולות שלך” הפכתי את הדף והמשכתי לקרוא. מיכל את בטח מאוד מבולבלת אבל תשתדלי להבין כמה שיותר מהר אין לך הרבה זמן. היכולת שלך היא שהחושים שלך יהיו יותר חדים משאר בני אדם, כך תוכלי לדעת עם מתקרבת סכנה. כדי לפתח את היכולות שלך את צריכה להאמין בזה ולדעת שיש לך את היכולות האלו הם צריכים לפעול מיד אחרי שאת גומרת לקורא את המכתב הזה. את נמצאת עכשיו בתקופה שלפני חורבן בית שני המטרה שלך היא להזהיר את הכוהנים לחזור בתשובה לפני שהרומאים ישרפו את בית המקדש, כדי לעשות את זה את צריכה להשתקע בתקופה הזאת שבועיים לפני החורבן כדי להכיר את ירושלים ואת האנשים בה. ברובע היהודי יש אחת בשם ניקול איקל היא תעזור לך ,כל השאלות שיש לך לכי אליה היא אחת מאתנו תסמכי עליה, לכי לחפש אותה מיד כשאת מסיימת את המכתב הזה ,היא תסדר לך את השהות בתקופה הזאת . תסתכלי בתוך הארון במדף החמישי בצד ימין יש שם בגדים בשביל התקופה הזאת תחלפי שלא יחשדו בך או ישאלו שאלות. נ.ב. התינוקת עם העיניים הכחולות היא האחות התאומה שלך. אני יודעת שאת כרגע כועסת עלינו שלא סיפרנו לך אבל היינו צריכים לשמור עליך, קוראים לה מוריאלה היא מחכה לך בדירה של ניקול היא גרה ברחוב הנביאים דירה 12, שלחנו אותה לעשות את המשימה איתך לפני חודשיים, לכי אליה היא מחכה לך היא תסביר לך עוד פרטים. אוהבים ומאמינים בך מאוד הוריך. “מיכל אל תכעסי על ההורים שלך הם רצו להגן עליך , אני יבוא איתך לכול מקום שאת הולכת, אני נשארת איתך לכל התקופה הזאת ” שמעתי את ג’סיקה בערפול. הרגשתי סחרחורת ,הראש שלי כאב נורא לא יכולתי לשמוע ,להרגיש, לדבר כלום, כנראה היכולות שלי כבר מתחילים להשפיע עלי. בום. בום. בום. בום , הלב שלי דהר או שנראה לי שזה הלב שלי ,ראיתי בקצה של החלון עכביש ,זה יכול להיות??? הכול היה כל כך חד לא יכולתי לעשות כלום. ” מיכל , החושים שלך כנראה השתפרו , את תהייה בסדר בואי עכשיו ונלך לבית של ניקול לראות את אחותך מוריאלה ולחפש תשובות לשאלות שלך” שמעתי את ג’סיקה אומרת יותר חזק מהרגיל. “אוקי אבל מעכשיו את יכולה לדבר בשקט אני ישמע אותך גם ככה” אמרתי וחייכתי לכיוונה. יצאנו לרחוב הבגדים שלבשנו היו מאוד מוזרים ולא נוחים אך לא הייתה בררה לא רצינו למשוך תשומת יתר בין האנשים. “איפה זה רחוב הנביאים?” שאלה ג’סיקה יותר מידי חזק כי מיד שמענו זקן אומר ” תמשיכו ישר עד המתחם השני אחרי רחוב המשלט שם נמצאת רחוב הנביאים , יהיו השלום עמכם” סיים והניד את ראשו. “ואווו לא ידעתי שפעם האנשים היו כל כך נימוסים חבל שזה לא המשיך כך” אמרתי ומשכתי את ג’סיקה שתמשיך ללכת מהר. הגענו לדירה ,בדקתי מספר פעמיים אם זה דירה 12 אני לא רציתי לטעות. דפקתי , הידיים שלי רעדו לא יכולתי לשלוט בהם כל הגוף שלי היה מתוח הזמן הזדחל יותר לאט מהרגיל . רשרוש של מפתחות נשמעו וקליק…הדלת נפתחה. “היי אני ניקול את בטח מיכל התאומה של מוריאלה, בואי תיכנסי אימא שלך אמרה לי שתבואי אלי את יכולה לסמוך עלי ,אחותך מחכה לך” הסתכלתי אל ג’סיקה וראיתי שהיא בוטחת בניקול, נכנסנו. ניקול הובילה אותנו לחדר הכי פינתי בבית הזה ,היססתי להיכנס לא ידעתי איך להתנהג עם אחות שלי התאומה שלי ,אני אראה אותה בעוד שניה אחרי כל השנים האלו, העדפתי לא לחשוב על זה לקחתי אומץ ונכנסתי. הסתכלתי עליה בעיניים הכחולות שלה היא הייתה כל כך דומה לי הרגשתי איזה שהוא חלק בלב שלי היה שלם עכשיו , התקרבתי עליה היא התקרבה עלי והתחבקנו. ההרגשה הייתה מיוחדת במינה להרגיש שאני לא לבד ושיש לי אחות ולא רק אחות אלא גם תאומה מבשרי. החלטתי לא לבזבז הרבה זמן ולגשת למשימה החשובה שההורים שלי ביקשו שאני יעשה. ביקשתי מניקול את הכתובות של הכוהנים שעובדים בבית המקדש, צעדנו הרבה ברגל והגענו לרובע היהודי ששם היו בתי הכוהנים – הבתים של הכוהנים השקיפו לכיוון בית במקדש ,כל כהן שהיה לו משמרת הוא היה מגיע מאוד מהר לבית המקדש מכיוון שביתו היה קרוב מאוד. משפחת קתרוס הייתה המשפחה הראשונה אליה הגענו, בקשנו לדבר עם אב המשפחה הכהן גדול. “תכף בעלי הכהן הגדול יחזור מבית המקדש, בדיוק לפני מספר דקות הוא הלך להתפלל תפילת מנחה” אמרה אשתו תהילה. “אפשר לשאול מה שמכם אורחינו הנכבדים” שאלה תהילה כשהיא הכניסה אותנו לשבת בסלון. “שלום , שמי מיכל זאת אחותי התאומה מוריאלה וזאת חברתנו ג’סיקה” אמרתי והצבעתי על כל אחת. “נעים להכיר אתכן ,תנוחו בינתיים, אני במטבח עם אתן תזדקקו לעזרתי” אמרה תהילה ופנתה לדרכה. “מה נשאל את הכהן הגדול?? איך נסביר לו שהעם נמצא בסכנה בלי שנסתבך?? ” שאלה ג’סיקה. “תאמת אני חשבתי על זה בזמן שחיכיתי למיכל ” לחשה מוריאלה ” התואילי לספר לנו מה התוכנית שלך” ג’סיקה שאלה אותה בקול מסקרן. מוריאלה הסתכלה לצדדים והתחילה לספר. “אהם, אהם” לפתע נשמע כחיכוך. הרמנו את מבטינו ונדהמנו מהבגדים הלבנים והמפוארים, המצנפת שעל הראש והחושן. לא יכולתי להפסיק לבהות בחושן, האבנים היו כל כך יפים הם היו בכל מיני צבעים שבחיים לא ראיתי ,זה היה מראה נדיר ומדהים. מיד קמנו והורדנו את הראש לשם כבוד. “שלום לכם, שמעתי מאשתי שאתם רוצים לדבר איתי על נושא חשוב” שמענו את הקול העדין והרך של הכהן הגדול. ” אנא שבו תרגישו כמו בבית” חייך הכהן אלינו בחמימות ובמאור פנים. “כבוד הכהן הגדול אנחנו מעריכות מאוד את עבודתך בבית המקדש, את העבודה הקדושה שאתה ובני משפחתך תורמים לכול כלל עם ישראל אנחנו גם מכירות את הבעיה הגדולה והבעיה הקשה שאתם הכוהנים צריכים להתמודד איתה”. התחלתי לספר. ראיתי שפניו הרצינו בבת אחת ,הוא ישר את פניו לכיוונינו וסמן לנו לפרט מה כוונתנו. המשכתי לספר לפי התוכנית של מוריאלה. “החברות וקירבת יתר של הכוהנים לרומאים לזה אנו מתכוונות, חברות זו רק תוביל אתכם הכוהנים לאבדון”. הכהן הגדול פער עיניים בעיניים תמוהות והביט בנו בהשתוממות ואמר : “עניני מבין מה בדיוק כוונתכם אולי תפרטו ותסבירו את עצכם עוד יותר?” הסתכלתי בייאוש אל ג’סיקה והנהנתי לה שהיא תמשיך להסביר לו מה כוונתנו. ג’סיקה לקחה אוויר עמוק והחליטה להסביר לכהן בפרטי פרטים. “אתם הכוהנים העם הנבחר בעם ישראל. הקב”ה בחר אתכם כי אתם המיוחדים בעם והמיוחסים בעם. רק לכם ולבני משפחותיכם יש את האפשרות לשרת את הקב”ה בבית המקדש. הקב”ה הבדיל אתכם מכול עם ישראל ולכן קדושים וטהורים אתם. אך ברגע שאתם נמצאים בחברת הרומאים ומתחברים אליהם הקדושה והתואר נעלמת מכם. כולם רואים ועדים לזה שברוב רובכם הכוהנים אתם מתערבבים עם הרומאים הולכים למסיבות שלהם ומזמינים אותם אליכם הביתה לסעוד על שולחנכם ואנחנו כאן כדי להזהיר ולהרתיע אתכם מפני האסון שבדרך להגיע”. הכהן הגדול לא האמין למשמע אוזניו ,הוא לא האמין שהסוד הגדול של הכוהנים התגלה לעם ישראל. הכוהנים נסו לשמור על זה באש קטנה על כל ימי ההתבוללות והמסיבות עם הרומאים . לכן הוא שאל בפליאה ” מאין לכם כול המידע האישי הזה?” ג’סיקה התחילה להגיד משהוא אך מוריאלה עצרה אותה וסימנה לה שהיא תמשיך מכאן. ” זה אולי ישמע קצת לא הגיוני אבל שלחו אותנו מהעתיד כדי להזהיר אתכם הכוהנים שתחזרו בתשובה במהירות האפשרית ותתרחקו מכול הרומאים שנמצאים בסביבתכם.” הכהן הגדול שמע את כל מה שאמרנו אך לא רצה להבין את משמעות הדברים הקשים שנשמעו. הוא הסתכל אלינו בכעס ואמר במהירות ” אני מבקש ממכם לצאת מפה עכשיו אני לא רוצה יותר לשמוע את מה שיש לכם להגיד אני לא מאמין לכם אל תבואו יותר לפתח ביתי” הוא סיים את מה שאמר ויצא מהחדר בלי לומר שלום. יצאנו מביתו של הכוהן קתרוס באכזבה גדולה המשכנו ללכת במורד הרחוב ואז נתקלנו בבנו של הכהן קתרוס הוא התקדם בריצה לעברינו וברך אותנו לשלום ומיד סיפר לנו שהוא שמע את כל השיחה עם אביו ומזה מספר חודשים שהוא יוצא נגד אביו לגבי ההתערבבות עם הרומאים. הוא החליט שהוא בא לעזרתנו ושביחד נוכל להזהיר את הכוהנים לפני שיהיה מאוחר מידי. עברנו מבית לבית של הכוהנים הגדולים לצערנו אף אחד לא לקח את דברינו בהתייחסות רבה. היינו על סף ייאוש, המטרה שלנו הייתה לשנות את ההיסטוריה , רצינו למנוע את שריפת בית המקדש אבל ככל הנראה לא הצלחנו. לאחר כמה שעות שמענו צעקות של עזרה, ראינו קבוצת של חיילים רצים לכיוון היציאה מירושלים עם חרבות שלופות. הכול היה כל כך מבולבל, ההמון לא ידע מה לעשות ולאן ללכת, היה פשוט בלגן, לא ידענו מה לעשות . ריח העשן והשריפה התחיל להתפשט באוויר לא יכולנו לעצור את הדמעות בעינינו ידענו שאסון הגדול של עם ישראל הגיע , שריפת בית המקדש- חורבן הבית השני . לא רצינו להיות נוכחים ולראות בצער את בית המקדש נישרף התחלנו לרוץ כמה שיותר מהר כדי להעלם מהתקופה הנוראה הזאת. הקב”ה עזר לנו והייתה לנו קפיצת הדרך , מצאנו את עצמינו עומדים ליד הבית של ההורים שלי , הבית שממנו נכנסנו לתקופת בית המקדש השני. העשן והריח של השריפה צמרר אותנו לא יכולנו להישאר היינו חייבות ללכת . ” בואו אחרי ,אנחנו נצא מאותו מקום שממנו באנו” צעקתי לכיוונם והתחלתי לעלות במדרגות. עלינו במהירות ולשמחתי ראיתי את הדלת מופיעה ונפתחת לקראתנו. קפצנו ונכנסנו לדלת בהתנשפות . מצאתי את האבנים שמדליקות אש והדלקתי אותם. ” בואו אנחנו צריכות להמשיך מכאן ברגל עד שנמצא את הפתח לתקופה שלנו” אמרתי להם והתקדמנו במהירות. המשכנו והרגשנו שעבר שעות ועדיין לא מצאנו את הדלת התחלתי כבר לחשוש. לפתע אור חד סנוור אותנו כשהתחלנו להתרגל לאור ראינו את הדלת. ” מיכל לפני שאנחנו נצא מכאן אני צריכה להגיד לך משהוא”. הסתובבתי והסתכלתי בסקרנות על מוריאלה. ” כשאנחנו נצא מפה אנחנו חוזרים בחזרה לבית שלנו איפה שהמשפחה החורגת שלך הייתה גרה”. בחנתי את מוריאלה ולא הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת ” בחזרה לבית שלנו”. מוריאלה ראתה שלא הבנתי אותה והסבירה לי ,” אנחנו חוזרות עשר שנים אחורה ,להורים האמתיים שלנו, לבית ששייך לנו , הכול נשאר אותו דבר בדיוק רק המשפחה שלנו השתנתה , אנחנו חוזרות להיות אחיות תאומות שלומדות באותו בית ספר ולהורים שלנו, רק אל תדאגי אנחנו נזכור את כל מה שקרה לנו היום וגם ההורים שלנו ידעו על זה “. לא ידעתי איך להגיב לזה, אני יחזור עשר שנים אחורה ?!? ולא רק אחורה אלא גם אל ההורים האמתיים שלי! ” בטוח שאני לא חולמת ?? כל הדבר הזה באמת קורה לי??” שמעתי את עצמי אומרת. מוריאלה חייכה וחיבקתי אותי חזק ואמרה: “אל תדאגי הכול יהיה בסדר תאמיני בעצמך אנחנו נעבור את זה יחד “. לקחתי לה את היד והיא לקחה את היד של ג’סיקה וביחד יצאנו מהדלת בחזרה לתקופה שלנו עם בלבול רגשות ותקווה לחיים שמחים וטובים.