בעיות פשוטות או אמתיות

לבד, בודדה ככה אני מרגישה. זו כבר הפעם החמישית השבוע שאני כותבת פה. בהתחלה כשקיבלתי את היומן הזה לפני שנתיים בכלל לא חשבתי שאי פעם אשתמש בו עכשיו אני כותבת ביומן כל הזמן. אין לי באמת חברות בכיתה, אני בודדה המשכתי לכתוב ואמא, אמא לא יודעת כלום היא אומרת לי ‘אבל זוהר כן יש לך חברות מה אם נעמי לדוגמה? ונעה?’ אבל אמא לא מבינה שלנעה ונעמי יש גם חברות אחרות והן כמעט אף פעם לא איתי, הן תמיד איתן זה לא הוגן! אני מרגישה כאלו הן עושות לי טובה שהן אתי. אני שונאת אותן! שונאת את החברות שלי אם הייתה לי אפשרות והיתה לי ברירה לא הייתי חברה שלהן בכלל, אבל אין לי אפשרות ואין לי ברירה אז בינתיים אני תקועה במעמד החברתי שלי ונגררת אחריהן כמו… טוב אולי באמת קצת הגזמתי אני לא שונאת אותן, אבל אני מרגישה לא שייכת אליהן. אני פשוט מרגישה מגעיל כשאני איתן, אני לא אני! אני מישהי אחרת. כנראה זאת הסיבה שאני מרגישה מגעיל עם עצמי. זוהר דילגה שתיים שתיים במדרגות כשהקוקו הגבוה שלה מתנפנף לו מצד לצד, היא נחתה בקפיצה במדרגה האחרונה ורצה למטבח תוך כדי שהיא צועקת “אבא, בוא כבר אני לא רוצה שנאחר ל…” היא נעצרה במקום – אבא כבר היה במטבח, היא חייכה ורצה לחבק את אביה שישב על הכסא סמוך לשולחן האוכל. אמה עמדה ליד מחבת רותח וטיגנה בתוכו חביתיות. זוהר חיבקה את אביה שהחזיר לה חיוך קטן, זוהר אחזה בכתפיו והרחיק את פניו מפניה העיניים שלו היו עצובות, “אבא ?” שאלה זוהר ” מה קרה?” סיבות רבות עברו בראשה אולי אבא פוטר מהעבודה, משהוא מת, אבא שוב ייעדר שבוע וחצי מהבית, ועוד ועוד… יואל ליטף את ראשה של בתו וחשב איך יוכל לספר לבתו את שתי החדשות הלא כלכך טובות,אולי יספר לה לבינתיים רק את החדשות הנוגעות להיום, יספר לה שהם אינם הולכים לפסטיבל הדרמה הגדול… בינתיים נטלי, אמה של זוהר הגישה את החביתיות לשולחן, היא חזרה למחבת הרותח כדי להמשיך ולטגן את שאר הבלילה שנשארה בקערה ולהפוך אותה לחביתיות שזוהר כלכך אוהבת, היא התפלאה שזוהר עוד לא אמרה כלום. נו טוב, היא כנראה נרגשת מאוד מן הפסטיבל, כלכך חבל שאין באפשרותם ללכת, חשבה נטלי והנידה את ראשה בצער. צעקה שיצאה מפי זוהר גרמה לנטלי להרים את עיניה בבהלה ולחיוך לעלות על פניה כששמעה את הסיבה לכך: “אמא! הכנת חביתיות גבינה?!! אני אוהבת אותך אמא!” זוהר חטפה מהצלחת שתי חביתיות גבינה וטרפה אותן במהירות. “אבא..” אמרה זוהר תוך כדי שהיא לועסת את החביתיות בפיה “מה קרה? עדיין לא אמרת לי את הסיבה לעצבות הזאת שתקפה אותך פתאום” יואל הביט בפני בתו השמחות ולא רצה להרוס את שמחתה, ולכן ניסה לעכב את הודעת הבשורות “מתוקה שלי את יודעת שאני ואמא אוהבים אותך מאוד, נכון?” “כן” אמרה זוהר בחשש ובלעה את חביתיות הגבינה. ליד המחבת הסתכלה נטלי על יואל בחיבה, כלכך קשה לו להגיד את זה, אולי עדיף שאני אגיד לה. “זוהר חמודה, את ואבא לא תלכו היום לפסטיבל”. יואל שלח מבט תודה רווי הקלה לעבר נטלי ומיהר להחזיר את עיניו לפני בתו בדיוק בזמן בשביל לראות את השמחה יורדת מפניה. זוהר לא שאלה מדוע הם אינם הולכים, היא הייתה בטוחה שהיא כבר יודעת את התשובה. “טוב, לא נורא אז אולי בפעם אחרת נלך” היא ניסתה לחייך להוריה אך לפי הבעות פניהם הבינה שנחלה כישלון חרוץ. זוהר פנתה ללכת מן המטבח כשאמה אמרה לה “חמודה, את לא רוצה עוד חביתיות?, הכנתי גם כאלו עם שוקולד…” היא שמעה את התקווה בקולה של אמה, הסתובבה ונתנה לה חיבוק קטן תוך כדי שהיא אומרת “לא, תודה אמא אני לא רעבה”. זוהר פנתה מאמה ורצה במדרגות למעלה לחדרה כשהיא מנסה לשדר לעיני הוריה שהכל בסדר. היא ניסתה בכוח לעצור את הדמעות שאיימו לזלוג מעיניה החומות, זה עבד רק עד שהיא הגיעה לחדרה וסגרה את הדלת. ברגע שהדלת נסגרו הדמעות פרצו ממנה בכוח, למרות שבראשה היא עדיין חזרה על המילים; אני לא אבכה, אני לא אבכה, אני לא אבכה!, זה לא עזר הרבה… זוהר פתחה את היומן ושפכה אליו את כל מה שיש לה על הלב, את התסכול, את האהבה להורים שלה, את חוסר האונים שהיא מרגישה פעמים רבות מדי, עד כמה שהיא רצה וחיכתה ללכת לפסטיבל, ספרה את הימים ממש ובסוף, בסוף… בסוף היא לא הולכת. הדמעות שנעצרו בינתיים בזמן כתיבתה שבו ופרצו והעט המשיך לכתוב. בסוף היא לא הולכת, היא כתבה את הכל, הכל היא כתבה לפעמים אפילו יותר מפעם אחת. היא לא ידעה אילו מילים היא כותבת בדיוק, היא פשוט כתבה וכתבה… רגשות התחלפו אצלה במהירות מהמוח ליד, ומהיד לעט, ומהעט ישר ליומן היקר והאהוב שלה. לבסוף היא הפסיקה, היא הרגישה הרבה יותר טוב עכשיו, היא קראה את מה שכתבה וחשבה שתגובתה הייתה מוגזמת. זה גיל ההתבגרות ניחמה את עצמה, ככה זה, כל הרגשות והתגובות קיצוניות להחריד. מזל שיש לי את היומן לפחות, היא חשבה על כך ולא האמינה שעד לא מזמן היא רצתה לזרוק אותו לפח, היא קרבה את היומן אל ליבה שדפק בכוח רק מעצם המחשבה על כך. היא החליטה להישאר בבית היום ולא ללכת לבית ספר, לא היה לה כוח עכשיו לסבול את כל המבטים שיינעצו בה, ואת הלחישות שיעברו מפה לאוזן אל מול עיניה. אבל הכי לא היה לה כוח לספיר שקינאה בה בהתחלה על כך שהיא הולכת ועכשיו ספיר תמציא עליה סיפורים ותעשה הכל כדי להשפיל אותה. היא נזכרה איך סיפרה לכולן, לכל השכבה שעכשיו כבר יודעת שזוהר הולכת לפסטיבל הדרמה הנחשב ביותר, היא זכרה איך דמיינה את המעמד החברתי שלה עולה, שהיא מראה לכולן את התמונות ועולה בסולם המקובלות, איך שנעה ונעמי יהיו אילו שיזדנבו וירדפו אחריה ולא היא אחריהן, היא הבטיחה לעצמה שאחרי הפסטיבל היא כבר לא תרדוף אחרי אף אחת. היא הנידה בראשה אני מתכננת תכניות ומישהו שם למעלה צוחק עלי… היא צרחה עליו בלבה והחליטה לכתוב מכתב על כל הסבל הזה שהיא נאלצת לעבור בעניין החברתי, על כך שהיא אף פעם לא פגעה באיש אבל תמיד פוגעים בה, ולמה זה מגיע לה?!. היא סיימה את המכתב בסימן שאלה, בתקווה שמישהו שם למעלה יענה לה. היא גמלה בליבה ללכת לישון, כיוון שבשינה איש לא ייפגע בה, היא לא תבכה, שם היא תשכח מהכל, כשהיא יושנת היא חסינה מפני כל העולם, היא הניחה את ראשה על הכרית הלבנה והתכסתה בשמיכה האהובה עליה, זאת עם הפסים הוורודים והלבנים. היא שכחה להחזיר את היומן למקומו על השולחן והוא נשאר על המיטה לידה. נטלי דפקה בעדינות על דלת חדרה של בתה, היא ידעה שזוהר לא תלך לבית הספר, ולכן לא אמרה דבר כשהשעה עשר הגיעה וזוהר לא ירדה למטה. היא שמעה אותה בוכה לפני כחצי שעה והרגישה שלבה נשבר, תגובתה של זוהר הייתה מוגזמת קצת, אך מי היא שתדבר על תגובה מוגזמת?… נטלי קיוותה שתגובתה של בתה לא תהיה יותר גרועה לסיבה שלשמה היא באה, למרות שידעה שכך יהיה. היא חיכתה חמש דקות ומי שלא שמעה תשובה פתחה בשקט את הדלת וצעדה צעד אחד קטן, “זוהר? זוהרונת שלי, את בסדר?” נטלי היא הססה, היא התקדמה עוד כמה צעדים, עצרה וחייכה לעצמה, זוהר ישנה במיטה עם שמיכתה האהובה עליה. נטלי יצאה מהחדר, סגרה מאחוריה את הדלת, והלכה לעשות שיחת טלפון חשובה מאוד. זוהר התעוררה והושיטה את ידה לפלאפון כדי לבדוק מה השעה, היא צריכה ללכת לפסטיבל עם אביה, הפלאפון הראה באותיות זוהרות את השעה 11:07 לפנה”צ, רק אז קלטה זוהר שחדרה מוצף באור שמש, היא התרוממה מהמיטה והתכוננה לשאול את הוריה בצעקה מדוע לא העירו אותה. בעודה מתרוממת גלש היומן ונפל לרצפה, היא תהתה מדוע לא החזירה אותו למקומו, והושיטה את ידה להרימו בעודה מנסה להיזכר. ידה קפאה באמצע הדרך אל היומן ה’תמים’ שהיה על הרצפה, הזכרונות שבו והציפו אותה. ידה סיימה את הדרך אל היומן, החזיקה בו ושמה אותו במקומו שבמגירה בשולחן. היא מיהרה לקום מהמיטה ולצאת מחדרה למדרגות, היא ירדה בהן ונעצרה במדרגה האחרונה כשכף רגלה באוויר עדיין – כיוון ששמעה את הוריה מדברים בלחש, בעודה מתלבטת אם ללכת אליהם או לא היא קלטה כמה קטעי משפטים מהשיחה: “נטלי, גם אם הילדה לא תקבל את זה בצורה טובה…” “…היא צריכה לדעת…” “זוהר..” “זוהר כבר ילדה גדולה” . היא הניחה שהוריה לא ירצו שהיא תגיע ותפריע להם בשיחתם, לכן חזרה למעלה לחדרה, ‘אם זה חשוב’, חשבה בליבה, ‘אבא ואמא כבר יגידו לי’, חיוך קטן עלה על שפתיה בעודה מסיימת לעלות במרדגות. זוהר נכנסה לחדר והרימה את פלאפונה, 4 שיחות שלא נענו מאת תמר, חיוך חדש ורחב עלה על פניה, תמר חברתה הטובה ביותר והעצלנית ביותר, היא הכירה אותה רק לפני שנה, כשהיא והוריה עברו לגור בית לידה, הבתים שלהם היו צמודים בצורה כזאת שאם כל אחת משתיהן תעמוד ליד החלונות שבמטבח שפונים זה לזה, תמר תוכל לראות בדיוק את החצ’קון החדש שצמח לה אתמול על הלחי. היא התקשרה חזרה לתמר והם דיברו קצת יותר משעה, כשזוהר מספרת לה את הכל על הפסטיבל, ומסכמת באוזניה כרגיל שהן צריכות ללמוד באותו בית ספר או לפחות להיות תאומות. בעוד הן מדברות, נכנסה נטלי, אמה של זוהר לחדרה והתיישבה על המיטה, היא לא אמרה דבר ורק חיכתה שזוהר תסיים לדבר. זוהר ידעה שמדובר בדבר חשוב לפי שתיקתה ומבטה המהורהר של אמה, היא סיימה במהירות את שיחתה עם תמר והבטיחה להמשיך לדבר איתה אח”כ, ולהתקשר אליה במקרה שתהיה עצובה ולו במעט, את ההבטחה האחרונה הבטיחה זוהר לתמר באי רצון ובחצי משפט כיוון שידעה שלא תנהג כך. נטלי הביטה בפני בתה השמחות ולא רצתה להרוס את שמחתה בפעם השנייה לאותו יום. בארוחת הבוקר יואל לא רצה לספר לזוהר עדיין בדבר מחלתו ואפילו כששאלה אותו לעצבותו הוא לא אמר דבר והניח לי לתלות זאת אך ורק בכך שאינם הולכים לפסטיבל, נטלי חששה אז שזוהר תשאל מדוע הם אינם הולכים, אך היא לא שאלה כנראה הניחה שזה בגלל סיבה אחרת כלשהי. יד הונחה על רגלה של נטלי והיא התנערה מהרהוריה ופנתה להביט בזוהר, היא הכריחה את עצמה להעלות חיוך על פניה, למרות שבפנים הרגישה שעולמה חרב עליה,היא חזרה ואמרה לעצמה שאסור לה לבכות, שהיא האמא, המבוגרת פה והיא צריכה להישאר חזקה לפחות בפני ובשביל זוהר. מבטה השואל והדואג של זוהר ועיניה שהיו נעוצות בנטלי, ניסו להבין על מה בדיוק היא עומדת לדבר איתה. ידה של זוהר עדיין נחה על רגלה של אמה כשזו פתחה את פיה ואמרה: “זוהר, מה קורה?, איך בלימודים?” זוהר תמהה קצת על השאלה הפשוטה ששאלה אותה אמה וענתה בהיסוס: “בסדר…”. ‘אני סתם מורחת את הזמן’, נזפה בעצמה נטלי, ‘הרי בסופו של דבר אצטרך לספר לה’ נטלי נשמה עמוק, הסתכלה בפני בתה ואמרה: “זוהר חמודה, בוודאי שמת לב שבחודש האחרון אני ואבא נמצאים הרבה זמן בבית ולא הולכים הרבה לעבודה, זאת כיוון שבזמן האחרון אבא לא הרגיש כל כך טוב ולפני שבועיים מצבו החמיר, הלכנו לבית החולים ועשינו צילום לאביך, התוצאות שהגיעו לפני כמה ימים לא היו טובות, אבא זקוק להשתלת מוח עצם ולתורם.” נטלי עצרה שניה כדי לתת לזוהר לעכל את מה שהרגע שמעה בפעם הראשונה. זוהר שתקה, היא ידעה שיש המשך לסיפור וחכתה לשמוע אותו. נטלי ראתה שבתה שותקת ולכן פשוט המשיכה לספר: “הבעיה העיקרית היא סוג הדם של אבא מקבל תרומה רק מאנשים עם אותו סוג דם כשלו. בימינו אין הרבה תורמים למוח עצם ובוודאי לסוג הדם הספציפי של אבא…” “מהו סוג הדם של אבא?” קטעה זוהר את אמה באמצע שדיברה כשדמעות מעקצצות בעיניה וקולה חנוק, “O שלילי” אמרה נטלי המופתעת במקצת. “זה גם סוג הדם שלי” אמרה זוהר, היא ידעה שעכשיו אסור לה לבכות, היא דחקה את כל הרגשות שעלו בה ובלעה את התגובות רבות שרצו להישפך מפיה ומעיניה, במקום זאת אמרה שוב בקול חצי מופתע, חצי אדיש: “גם לי סוג הדם הוא O שלילי”. נטלי שתקה, רעיון עלה במוחה אך היא דחקה אותו מיד, היא לא תבקש דבר כזה מבתה, היא ידעה שגם יואל לא היה רוצה זאת. מחשבה עלתה במוחה של זוהר, היא הציצה לכוון אמה וכשראתה שהיא עדיין שותקת אמרה אותה: “אמא, אולי… אולי אני אוכל לתרום לאבא…” קולה רעד במקצת ולכן היא הפסיקה לשניה ופתחה את פיה בשנית: “אמא, אני מתכוונת לכך, אני הולכת לדבר עם אבא על זה” זוהר ירדה מהמיטה והלכה לאביה כדי לספר לו על הרעיון שצץ לה זה עתה. איזה חלק קטן באחורי מוחה תהה מדוע היא לא בוכה ומתנהגת בריחוק ובקלילות כביכול, החלק הזה קלט שהיא כנראה נכנסה להלם… אך זה היה חלק קטן באחורי ראשה, ושם בדיוק היא השאירה אותו. הוריה של זוהר דיברו בינם לבין עצמם ועם הרופא, הם חיפשו פתרונות אחרים אך גילו שאין, לא היה נראה שיש תורם לתווך הקצר או הארוך מלבד זוהר. לאחר התלבטויות כה רבות, וויכוחים ונסיונות נואשים, הבינו נטלי ויואל שאם הם רוצים להציל אותו עליהם לקבל את הרעיון של זוהר. הם דיברו איתה שעות על כך והבינו שהיא נחושה בדעתה דווקא ככל שדיברו איתה יותר. יואל נכנס לחדר הניתוחים, נטלי עמדה לידו וליד הזוהר, האנשים החשובים לה ביותר ביקום כולו והתפללה שהכל יהיה בסדר וילך כמתוכנן. זוהר נכנסה אחרי אביה לחדר והסתכלה על המיטה הלבנה, היא חייכה לעצמה ופנתה להוריה: “סוף סוף אוכל להחזיר לכם טובה על כל הדברים הטובים שעשיתם בחיי” שישה חודשים לאחר מכן זוהר פתחה את הדלת לביתה ונכנסה לאחר שישה חודשים שהייתה בשיקום יחד עם אביה ולא ביקרה בו, הריח המוכר של הבית עלה באפה והיא מיהרה במדרגות ישר לחדרה. היא פתחה את המגירה והוציאה מתוכה את היומן שלה היא דפדפה בו וקראה את הדפים האחרונים שכתבה בו. היא נזכרה בכל אותו יום כשהיו אמורים ללכת לפסטיבל והם לא הלכו בסוף. היא לקחה את העט, העט שלה שאצבעותיה כבר כמעט שכחו כיצד זה מרגיש לאחוז בו, היא עברה עמוד והתחילה לכתוב על כל מה שעבר עליה מאז אמה נכנסה לחדרה ועד עכשיו. היא הנידה בראשה וכתבה על טיפשותה על כך שהתלוננה על דברים שעכשיו נראו לה כלכך פשוטים ומטופשים כגון חברות… היא סגרה את היומן והרימה אותו כדי להחזירו למקומו כשלפתע נפל מתוכו דף, זוהר הרימה את הדף והסתכלה בו, זה היה אותו הדף שבו היא כתבה את הכעס והתסכול שלה למי שיושב שם למעלה, היא חייכה לעצמה והפכה את הדף, היא לקחה את העט וכתבה מילה אחת: תודה!