הסיפור שלנו מתחיל עם שני תאומים יתומים, אורי וליה. אחרי כשהוריהם נפטרו בתאונה, לקחו אותם לבית יתומים. הם לא אהבו את בית היתומים. בכל יום הולדת שלהם דוד שלהם היה כותב להם מכתבים, הם לא ידעו עליו הרבה הם ידעו רק שהוא גר בארה"ב בגלל הבול שעל המעטפה, ועוד כמה פרטים בסיסים עליו שקיבלו בבית היתומים. מאז הם היו ילדים קטנים הם רצו לעזוב את בית היתומים ולהגיע אליו.
לילה אחד היה לילה קשה להירדם וליה הסתכלה על הנוף בחלון חדרה המשותף עם אחיה וראתה שהשער של בית היתומים נפתח. היא לא הבינה איך, אך לאחר מכן היא ראתה שמשאית האוכל נכנסה והבינה שבגלל זה פתחו את השער. היא העירה את אורי וסיפרה לו את מה שראתה. בשבועות לאחר מכן הם עקבו אחר המשאית וגילו שכל שבוע ביום רביעי משאית האוכל נכנסת לבית היתומים. והם החליטו ששבוע הבא כשמשאית האוכל תשוב שהשער יפתח הם יברחו מבית היתומים וינסו להגיע לדודם. אבל זה לא היה פשוט. שבוע אחרי זה הם התחבאו ליד השער וכשהמשאית באה הם רצו לברוח אבל המנהל עמד שם להדריך את נהג המשאית. המנהל כמעט ראה אותם אבל למזלם הם ראו קדם אותו והתחבאו. "נצטרך למצוא דרך אחרת לצאת. זה לא הגיוני שיש רק יציאה אחת לבית היתומים. בטוח יש עוד, רק צריך לחפש" לחש אורי. הם חזרו לחדרם. בדרכם ליה כמעט מעדה היא לא הבינה מה גרם לכך על הרצפה היה רק שטיח, אך לאחר שהסתכלה היטב היא ראתה בליטה קטנה וכמעט בלתי נראית בשטיח. היא אמרה לאורי, "ראית שיש משהו מוזר מתחת בשטיח?" הם הרימה את השטיח וגילו מנהרה. "מעניין מה יש שם. אולי שם תהיה יציאה" אמר אורי. "אני לא מאמינה שלא שמנו לב לזה עד עכשיו." הם נכנסו למנהרה. היא הייתה מאוד חשוכה והם כמעט לא ראו כלום. הם הלכו הרבה זמן בהתחלה הם חשבו שאין בסוף כלום, אך לאחר כמעט שעה ארוכה הם ראו קצת אור. הם הגבירו את מהירות הליכתם, ובאמת כמו שקיוו הם מצאו שם יציאה.
"סוף סוף יצאנו, אך מה נעשה עכשיו? איפה נישן עד הבוקר?", ואורי הציע שהם ידפקו בבתים הקרובים ואולי מישהו יסכים לארח אותם עד הבוקר. הם דפקו בכמה בתים ואף אחד לא ענה, ופעם אחת אפילו צעקו עליהם. אורי כמעט יתייאש אמר שאם בבית הבא לא יפתחו להם את הדלת הם יאלצו לישון בחוץ. הם דפקו בבית ושמעו קול קטן אומר "רגע", וילדה בגילם פתחה את הדלת. היא שאלה אותם לשמם, ואורי ענה לה שקוראים לו אורי ולאחותו התאומה ליה. "לי קוראים ליאנה," היא אמרה. היא שאלה אותם מה הם עושים בחוץ בשעה המאוחרת הזאת. בתגובה הם שאלו אותה אם הם יוכלו להיכנס לביתה ויספרו לה שם, והיא ענתה "כן, היכנסו". בביתה הם סיפרו לה את כל סיפורם והיא סיפרה להם שאמא היא דיילת, ואולי היא תוכל לעזור להם. "אני אלך לדבר איתה. היא אמרה שבדיוק מחר יוצאת טיסה לארה"ב. אשאל אותה ואחזור עוד כמה דקות". כשחזרה אמרה שאמא הסכימה לעזור להם, ואמרה שתדבר מחר עם המנהל ואז נוכל אולי להשיג לכם כרטיסים לארה"ב. "תודה רבה, אמא של ליאנה" אמרו אורי וליה בשעה שראו אותה יוצאת למסדרון. היא ענתה "אתם יכולים לקרוא לי דינה".
למחרת בבוקר:
"דיברתי עם המנהל והוא הצליח להשיג לכם כרטיסים," אמרה דינה. "תודה רבה" אמרו אורי וליה. "אני מאוד מתרגשת," אמרה ליה. "אני מקווה שהבאתם את המעטפה של המכתב של דודכם שכתוב עליה באיזו עיר הוא גר," אמרה דינה. "כן, הבאנו."
"אתם יודעים עוד פרטים על דוד שלכם, למשל מה שמו? " שאלה דינה. "אנחנו יודעים שקוראים לו יהודה אריאל," ענו לה. "במקרה לאשתו קוראים רבקה ויש לו בן שקוראים לו ראובן?" "כן, איך ידעת?" "ידעתי כי רבקה היא אחותי. התאומים היו מופתעים. "אז אתם משפחה שלנו," אמרה ליאנה בהתרגשות. "אם כך, אני רוצה לבשר לכם בשורה שמחה במיוחד. לפני שנים אחדות יהודה ומשפחתו עברו לגור בישראל. למעשה הוא גר בשכונה לידנו. הפתיעה דינה. וכך הגיעו אורי וליה לביתו של דודם וסיפרו לו את כול הסיפור. בסופו של דבר הכול היה בלבול של בול.
