חיים בחרם / תהל שמואלי

אני בטוחה שחשבתם פעם איזה חיים נוראיים יש לכם, אני מבקשת שתשמעו את הסיפור שלי ותחשבו שוב.

שמי מעיין לוי ואני עברתי חרם, כן חרם. המילה הזאת שאתם מכירים אבל לא מייחסים אליה שום תשומת לב, גם אני הייתי ככה עד לפני חצי שנה.

עד לפני חצי שנה החיים שלי היו "מושלמים" (אם יש דבר כזה) היו לי מלא חברים וכמעט כל יום חבר אחר היה בא אליי הביתה, הוואטסאפ שלי היה מפוצץ בהודעות.. באמת חיים כיפים.

אבל יום אחד זה פשוט נגמר, באתי לבית ספר והכול השתנה רק שאז לא ידעתי את זה. אף אחד מהחברים שלי לא דיבר איתי ולא ידעתי למה, חשבתי שהם כועסים עליי בגלל איזה ריב מטופש, לא ייחסתי לזה חשיבות, לא ידעתי שכל מה שהיה לי עומד להיגמר.

אחרי שבוע הבנתי שמה שקראתי לו אז "הריב המטופש הזה" לא נגמר, התחלתי קצת להילחץ. כי בכלל לא ידעתי על מה הם כועסים וכשניסיתי לדבר איתם הם לא דיברו אליי לא יפה, הם פשוט התעלמו ממני, אז חשבתי שהם פשוט לא שמעו אותי, כי בוואטסאפ הם עוד דיברו איתי כאילו הכול רגיל.

אחרי שבועיים הבנתי שזה לא סתם ריב מטופש, הבנתי שהם שמעו אותי ופשוט התעלמו ממני, בכוונה. אבל לא הבנתי כמה רציני זה וכמה חמור המצב כי עוד קיבלתי הודעה פה, הודעה שם.

אחרי חודש התחלתי לחשוב שאני עוברת חרם אבל ישר סילקתי את המחשבה הזאת מהראש כי זה היה הדבר האחרון שרציתי לחשוב עליו, אבל העובדה שקיבלתי רק הודעה אחת ביום מאימא שלי ששואלת אם הגעתי הביתה חיזקה את זה.

אחרי חודש וחצי הפנמתי עם עצמי שאני עוברת חרם (וזה היה קשה) והתחלתי כל הפסקה בבית ספר ללכת לשירותים ולבכות וכשהצלצול של סיום הלימודים מצלצל רצתי הביתה, אכלתי והלכתי לחדר להמשיך לבכות.

אחרי חודשיים ההורים שלי החליטו להתערב. הם התקשרו למנהלת, ליועצת, למחנכת- לכל מי שיכלו והודיעו שזה לא בסדר ושהם דורשים שיבוא מרצה להרצות על חרם וכמה זה נורא. בהתחלה ממש התנגדתי לרעיון כי חשבתי שהם רק ישנאו אותי עוד יותר אבל הבנתי שאין לי מילה בזה וההורים שלי החליטו.

אחרי שלושה חודשים הגיע מרצה לבית הספר לדבר איתנו על חרם (לקח הרבה זמן). הוא הסביר מה זה בעצם אומר, מה אפשר לעשות אם רואים מישהו עובר אחד כזה ולבסוף הוא אמר לכולנו לדמיין מה היה קורה אם היינו עוברים אחד כזה, אני לא הייתי צריכה לדמיין אז הסתכלתי על האחרים. ראיתי שהם באמת עוצמים עיניים ומתרכזים וכשהם פתחו עיניים הייתה להם הבעה מבועתת על הפנים, קצת שמחתי, חשבתי שאולי עכשיו הם מבינים מה אני עוברת, טעיתי. יום למחרת הם התנהגו כאילו כלום, כאילו יום לפני כן לא היה אבל כל שאר הימים בשלושת החודשים האחרונים כן.

אחרי שלושה וחצי חודשים נמאס לי, נמאס לי שאף אחד לא מדבר איתי, שאף אחד לא מתייחס אליי, שמתנהגים אליי כאילו אני לא קיימת (חוץ מהמשפחה שלי כמובן אבל זה לא נחשב).

אחרי ארבעה חודשים חשבתי לסיים את חיי. על אמת. לא סתם, ממש לקחת אקדח ולירות בעצמי, קצר ומהיר, כמו פלסטר. גם ככה אני סובלת כל יום אז למה לא לגמור את זה?

אחרי ארבעה וחצי חודשים הבנתי שזה מטומטם כי אם נולדתי ואני חיה אז יש לי מטרה בחיים, לא באתי בשביל למות.

אחרי חמישה חודשים ההורים שלי אמרו לי שהם מצאו לי בית ספר טוב ושאני אעבור בית ספר בערך חודש אחרי זה. ממש שמחתי כי הבנתי שזה סוף-סוף ייגמר.

אחרי חמישה וחצי חודשים, כמעט הזמן לעבור וההורים שלי אמרו לי שכדאי לי לדבר בכיתה ולהגיד כל מה שאני מרגישה כי גם ככה אני לא אפגוש את הילדים האלה יותר, והחלטתי שאני אעשה את זה.

אחרי חמישה חודשים ושלוש שבועות אני עוזבת את בית הספר, לא לפני שאני מדברת בכיתה. סיפרתי להם את כל מה שעבר לי בראש, שאני אפילו לא יודעת למה הם עושים לי את זה אבל זה כואב. זה כואב להיות ליד אנשים שעד לפני שנייה לא יכלו להעביר דקה בלי לדבר איתך ועכשיו הם מתעלמים ממך, כאילו את יודעת שאת קיימת אבל את כבר לא בטוחה. זה כואב להרגיש לא שייכת, לא רצויה. זה כואב לשבת כל היום ולבכות בשירותים סתם כי ילדים החליטו לעשות עלייך חרם. אמרתי להם גם שזה מגעיל, זה מגעיל שכמעט שישה חודשים אף אחד לא אמר לי "שלום" (חוץ מהמשפחה שלי) שזה הדבר הכי פשוט שאתם יכולים לחשוב עליו כאילו זה אוטומטי, אבל מתברר שזה לא כי באותה מידה שאני עברתי את החרם כל אחד מהם יכל לעבור אותו. סיכמתי שהחיים שלי נהרסו בגללם ושיחשבו שוב לפני שיהרסו חיים למישהו אחר ויצאתי מהכיתה.

אחרי שישה חודשים אני נוסעת בדרך לכיתה החדשה ומספרת לכם את מה שעברתי, את כל מה שעברתי ומקווה שזה לא יקרה שוב.

עכשיו אחרי הסיפור שלי אתם עדיין חושבים שהחיים שלכם נוראיים?