אני לא מאמינה שכל היקרים לי מתים אחד אחד, אתם בטח לא מבינים על מה אני מדברת אז אני אתחיל מ "תקשיב לי טוב גבריאל, לאונרד ביקש את המגילה עד היום ואני הגעתי כדי לקחת אותה, אבל אם אין לך אותה אתה יודע מה יהיו ההשלכות של זה, אם הבוס אמר אתה צריך להקשיב לו"התחלה.
השעה הייתה די מאוחרת, הייתי בחדר שלי עם פיטר ומרי וניסיתי להירדם,
לפתע נשמעה דפיקה בדלת, אבא שלי הלך לפתוח אותה. כשהוא ראה מי בדלת הוא אמר "בוא הכנס יש לנו על מה לדבר". קמתי מהמיטה כדי ליראות מי הוא האיש האלמוני שאבא שלי מדבר איתו.
הצצתי מהדלת של החדר שלי וראיתי איש בעל שער שחור יחסית ארוך לסת מרובעת ומבט חד ומאיים. כשראיתי אותו צמרמורת עברה בגבי. שמעתי את אבא שלי אומר לו "תקשיב ג'ון, לא הייתה צריך לבוא לפה אמרתי ללאונרד שאחפש את המגילה ואתן לו אותה ברגע שאמצא אותה" ראיתי שאותו ג'ון לא מרוצה מהתשובה של אבא שלי, הוא ענה לו,. ראיתי את האימה בעיניים של אבא שלי "בבקשה ג'ון אתה חייב לתת לי עוד שבוע, בבקשה" לפני שהבנתי מה קורה ראיתי את אבא שלי מוטל על הרצפה ושלולית של דם מסביב "אני מצטער גבריאל אבל אלה הם החוקים וזה מה שקורה למי שלא עומד בהם" ויצא מהבית בטריקת דלת. מייד נגשתי לאבא שלי "אבא אבא אתה בסדר? מה קרה? מי זה האיש הזה?." אבא שלי ענה לי בקושי רב " איליין יקירתי, אני לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן, ברצפה בחדר שלי יש קרש רופף מתחתו יש קופסא עם כל התשובות לשאלות שלך, אל תשכחי שאני אוהב אותך, ובבקשה תשמרי על אחים שלך." לפני שהספקתי לפתוח את הפה העיניים שלו התגלגלו והוא הפסיק לנשום. התחלתי לבכות, לא ידעתי מה אעשה בלי אבא שלי, אבל נזכרתי במה שהוא אמר לי ורצתי לחדר שלו. מהר מאוד מצאתי את הקרש הרופף והרמתי אותו. כמו שאבא אמר מתחת לקרש הייתה קופסת עץ קטנה, הרמתי אותה בזהירות ופתחתי אותה. בתוך הקופסה היו שתי מכתבים, פתחת קודם את המכתב שהיה כתוב עליו את השם שלי, זה מה שהיה כתוב בו: איליין אהובתי אם את קוראת את זה אז אני כבר לא בחיים. אני מצטער שהיית צריכה לראות את מה שג'ון מסוגל לעשות. ג'ון הוא חלק מקבוצה שכבר שנים ארוכות מחפשת את חידות האושר. לפני כמה שנים מצאתי אותה וזה נודע למפקד הקבוצה לאונרד. הוא שלח אחרי את ג'ון, אבל כל פעם שהוא היה מגיע הייתי אומר לו שאיבדתי אותה. אני חושב שבשלב מסוים נמאס להם כי כעבור זמן מה הביקורים של ג'ון היו מלווים באיומים ומכות. במכתב הבא יש את החידה הראשונה ברגע שתפצחי אותה תגיעי לחידה השנייה… אני מבקש רק דבר אחד למסע החידות גם מרי ופיטר ייקחו חלק אני לא רוצה שתשאירי אותם כאן, ג'ון והחבורה שלו יכולים לפגוע בהם. אני מקווה שתצליחי במה שלא הצלחתי, באהבה אבא. כך נגמר המכתב, מיהרתי לפתוח את המכתב השני, כך נראתה החידה:
"כאשר נגסה בי נסיכה עם שער שחור כעורב,
שכל מי שראה אותה מייד התאהב.
היה לה גם עור חוור כשלג,
וכאשר ראה חברה הגמד מה קרה, הוא מיהר הביתה לדלג.
היו לה שפתיים אדומות כדם, והיא הייתה אהובה על כל העם.
היא התעלפה בין רגע, כאשר ראה אותה הנסיך הוא השתגע.
כדי להגיעה לחידה הבאה תצטרכו לדעת מה אני ואיפה אני.
החידה הייתה מסובכת להפליא, אבל אמרתי לעצמי שאתעמק מאוחר יותר. באופן מפתיע אחים שלי קבלו את הבשורה די בקלות, הם קצת בכו אבל נגשו ישר לעניין. אחותי הצעירה מרי שאלה "מה החידה"? הראיתי לה את החידה "את יודעת מה הפתרון"? שאלתי אותה "לא, אבל אולי פיטר יודע" הסתובבתי אליו וראיתי אותו ממלמל "שער שחור כעורב", "התעלפה"… פתאום הוא קפץ בצעקה " אני יודע אני יודע" אני ומרי הסתכלנו עליו הוא אמר " כשחושבים על זה החידה ממש פשוטה, יש רק נסיכה אחת שמתוארת עם שער שחור כעורב שפתיים אדומות כדם ועור חוור כדם והיא התעלפה מייד. זאת שלגיה" לא האמנתי שלמרות שפיטר קטן ממני, הוא פיצח את החידה הוא המשיך, שלגיה נגסה בתפוח והתעלפה מייד מה שאומר שהחידה הבאה בטח תהיה באזור שקשור לתפוחים" כעבור כמה שניות מרי קפצה גם "עץ התפוחים הגדול של הכפר זה בטוח שם" "טוב, אם אנחנו רוצים לצאת לעץ התפוחים כדי שנארוז כי לא נחזור לכאן." "תיקחו את מה שהכי חשוב לכם". ידעתי שיהיה לי קשה להיפרד מהבית אבל אמרתי לעצמי שזה למען אבא. ארזתי בשקית אחת את כל האוכל שיש לנו, ובשקית שנייה את כל החפצים שלי שמזכירים לי את אבא, ידעתי שהזיכרון בו יעזור לי במסע. אחים שלי עוד לא סיימו אז הלכתי לאכוף את הסוסים . אחר כמה זמן גם פיטר ומרי הצטרפו אלי. עליתי על שייני הסוסה שלי והתחלנו לרכוב. אחרי עשרים דקות של רכיבה הגענו לעץ התפוחים הגדול של הכפר. הוא היה בשיא הפריחה שלו תפוחים אדומים גדולים צמחו עליו. ירדנו מהסוסים והתיישבנו על הדשא. פיטר הלך לקטוף לו תפוח ונשען על העץ בעודו אוכל אותו, ופתאום הוא נעלם. מרי התחילה לבכות, גם אני לא הבנתי לאן נעלם פיטר, שנייה אחת הוא היה כאן נשען על העץ ואוכל תפוח ושנייה אחרי הוא לא פה. לא שמתי לב שבזמן שחשבתי, מרי רצה על העץ והניחה את ידה על הגזע. לרגע לא הבנתי מה היא עושה אבל כעבור שנייה שמתי לב שהיד של מרי בתוך הגזע. הבנתי שפיטר לא סתם נעלם הוא נפל לתוך העץ. לא ידעתי מה לעשות אבל לא הייתי צריכה להתלבט כי ראיתי שמרי כבר כמעט כולה בתוך העץ. רצתי אחריה ועברתי בתוך העץ, התחושה הייתה לא נעימה אבל חשבתי על אבא שלי ואמרתי שזה למענו, זה עזר לי להתגבר על התחושה. כשנכנסתי כולי לתוך העץ ראיתי ממלכה שלמה. מולי היה שלט "ברוכים הבאים לארץ הבלבול". לא הבנתי איפה אני, אבל ידעתי שאני כאן כדי למצוא את פיטר ולצאת בחיים. לפני שאני ומרי הספקנו להחליט מה עושים ולאן פונים, ראינו לפנינו שלושה יצורים נמוכים מאוד ושעירים מאוד בעלי רגל קטנה ורגל גדולה, יד קטנה ויד גדולה… הראשון בעל שער ירוק היה זה שדיבר. "מה מעשיכם בארץ הבלבול?" "אני איליין וזאת מרי אחותי, באנו לכאן בעקבות אח שלנו שנפל לכאן בטעות. בבקשה אל תפגעו בנו, אנחנו באמצע מסע בעקבות חידות האושר, החידה הראשונה הובילה אותנו לעץ התפוחים הגדול של הכפר. אולי תוכלו לעזור לנו למצוא את המגילה בה החידה השנייה?" שלושת היצורים גיחכו והיצור אמר "אני חושב שלא הצגנו את עצמינו כראוי אני ריהנד ואלה הם טינה ודילן. לשתי היצורות היה צמות סגולות וחצאיות מעלי בננה. אני חושש שלא נוכל לתת לכן את המגילה הקדושה אבל נוכל לעשות לכן סיור כאן ואולי תוכלו לראות את המגילה מבלי לגעת בה בכלל". מאוד התרגשתי לא כל יום מקבלים סיור בממלכה שבתוך עץ. "כן, נשמח לסיור כאן. אולי נמצא את אח שלנו". "יופי, אז אפשר לצאת לדרך. פה מימינכן תוכלו לראות מפעל ליצור בגדים מעלים, ופה משמאלכן תוכלו לראות את המרפאה שלנו שעשויה כולה מקש ועלים. התעניינתי בסיור אבל היה לי יותר חשוב למצוא את פיטר ולקרוא את החידה השנייה לכן שאלתי בנימוס כל האפשר "האם נוכל רק לראות מה כתוב במגילה? זה מאוד חשוב לנו, בבקשה בבקשה." ראיתי שלאט לאט ריהנד משתכנע הוא ענה לי, "יש לכן מזל שפגשתן אותי, אני עובד במקדש הקדוש שלנו אז אני אוכל להראות לכן מה כתוב שם. אבל תצטרכו להזדרז כי עוד שעה מרכז המבקרים נסגר ואז יהיה קשה להכניס אתן." נשמתי לרווחה באמת היה לנו מזל שפגשנו את ריהנד. "תודה תודה תודה, אנחנו מבטיחות ללכת מהר, נכון מרי"? מרי הנהנה לעברי. התחלנו ללכת מהר ותוך עשרים דקות ניצבנו מול המקדש. ציפיתי שהמקדש יהיה כולו עשוי עלים אבל טעיתי. הוא היה כולו עשוי אבנים טובות זהב וכסף. "הנה הוא, יש לנו ארבעים דקות עד שהמקדש נסגר. תכנסו, אבל אל תגעו בכלום, המגילה נמצאת למעלה." המקדש היה יפיפה. הוא היה דומה למוזאון בכל מקום היו ארונות תצוגה עם מוצגים פרהיסטוריים. עלינו בעקבות ריהנד וראינו לפנינו שלוש מדרגות וארון תצוגה ענק מואר בפנסים קטנים. בתוך הארון הייתה מגילה קטנה וישנה. הבנתי מייד שזאת המגילה. היא שאלתי את ריהנד "אפשר רק לראות מה כתוב בה, אנחנו לא ניגע בה ולא ננסה להעתיק את הכתוב בה." " טוב בסדר, אבל אסור לגעת בה בכלל, היא מגילה קדושה." שמחתי מאוד, הבטחתי לא לנסות להעתיק אותה ועמדתי לעמוד בהבטחה שלי. אבל לא הבטחתי לא לשנן את מה שכתוב. ריהנד לא ידע שלמרי יש זיכרון צילומי. ריהנד ניגש לארון תצוגה והוציא משם את המגילה. הוא פתח אותה לאט לאט, זה מה שהיה כתוב בה:
"לאן שהולכים ההכי יקרים,
שם באמת מעריכים את החיים,
שם תמצאו המון אבנים,
משם לא תוכלו להחזיר את האהובים,
תגלו מה אני ואולי תצאו משם מאושרים, א"ר."
זאת הייתה החידה, ידעתי שמרי זוכרת אותה לכן לא שאלתי אותה, לא רציתי להסתבך עם ריהנד. המשימה עכשיו הייתה למצוא את פיטר ולפתור את החידה. רציתי להתחיל בלמצוא את פיטר כדי שנוכל ללכת מכאן ולפתור את החידה. "תודה רבה על הסיור, ממש יפה כאן, אבל אנחנו חייבות למצוא את אח שלנו." ריהנד נראה קצת מופתע "לא אמרתי לכן? מצאו את אח שלכן, אבל חשבו שהוא פולש אז הרגו אותו".(עכשיו אתם מבינים?!) לא האמנתי למה שריהנד אמר, אבל הוא היה נראה כל כך רציני. לא האמנתי שזה באמת קורה, אמא שלי מתה כשהייתי בת שלוש אבא שלי מת לפני יומיים ועכשיו אח שלי מת. מעכשיו זה רק אני ומרי לא יכולתי לאבד אותה והיא לא יכלה לאבד אותי. "שוב תודה על הסיור, תוכל ללוות אותנו ליציאה?" "בוודאי." חזרנו באותה הדרך, אבל עכשיו העיר הזאת הייתה נראית הרסנית. עלינו בסולם לעולם שלנו, החושך כבר החל לרדת. אני ומרי ישבנו על העשב, שאלתי אותה "את זוכרת את החידה?" "כן."
"לאן שהולכים ההכי יקרים,
שם באמת מעריכים את החיים,
שם תימצאו המון אבנים,
משם לא תוכלו להחזיר את האהובים,
תגלו מה אני ואולי תצאו מאושרים".
מרי סיימה לדקלם, "זאת החידה, אבל בסוף היו ראשי תיבות א"ר." אני ומרי ישבנו שעות בניסיון לפתור את החידה עד שהבנתי מה הפתרון "בית הקברות של הכפר, שם נמצא את האושר שלנו" רכבנו על הסוסים שלנו עד שהגענו לבית קברות של הכפר. האווירה הייתה מאוד מדכאת, אבל בכל זאת נכנסנו. הסתובבנו בין המצבות וניסינו להבין מה אנחנו מחפשות. הייתי בבית קברות הרבה כדי לבקר את אמא. הייתי שקועה במחשבות אבל שמעתי את הצעקה של מרי "מצאתי! מצאתי!" התקדמתי לעברה על המצבה היה כתוב כך:
"אלכסנדר רדפוי, נולד ב1105,
נפטר ב 1170
חבר, בעל ואח…
תמיד ניסה לחפש את האושר שלו."
מרי מאוד התרגשה "אלה הראשי תיבות א"ר, אלכסנדר רדפוי, כתוב כאן גם שהוא תמיד ניסה לחפש את האושר שלו". פתאום הבחנתי בחץ קטן שפונה כלפי מטה, לא הבנתי מה משמעותו אבל הראיתי אותו למרי "את יודעת מה זה אומר?" שאלתי. מרי החווירה כסיד. "כן אני יודעת מה זה אומר, הם רוצים שנחפור בקבר שלו." התיישבתי על האדמה ונשענתי על המצבה כדי לנסות לראות אם יש לנו פתרון אחר. פתאום המצבה נפלה וראינו בור קטן מכוסה אדמה. "זה בטח לא הגופה שלו" מרי אמרה ,היא צדקה. חפרתי קצת באדמה וראיתי תיבה קטנה, ניסיתי לפתוח אותה ולמזלי היא הייתה פתוחה. בתוכה היו מנעול, מפתח ומגילה. נגשתי אל התיבה כדי לקרוא את המגילה, אבל לפני שהספקתי שמעתי, "תודה שעשיתם בשבילינו את כל העבודה. אנחנו מציעים לכן להתרחק מהתיבה לטובתכן." הסתובבתי לעבר הקול וראיתי מולי את ג'ון, אותו אחד שרצח את אבא שלי. היה איתו עוד אחד. הייתי נחושה בדעתי לא לתת לנצח ולקחת את התיבה. נגשתי אליהם "מה אתם רוצים!" "זה לא ברור?" גיחך ג'ון "את התיבה" "לעולם לא" לפתע שמתי לב שמרי לא לצידי, עד שראיתי אותה מתגנבת מאחורי ג'ון וחברו עם ענף גדול. לפני שהספקתי למצמץ היא חבטה בשניהם עם הענף, הם התעלפו מייד. נגשתי אל מרי וחיבקתי אותה, "תודה" לחשתי לה באוזן. שתינו רצנו לתיבה ופתחנו את המגילה וכך היה כתוב בה:
"מה יקרה כאשר תסובב את המנעול במפתח,
אולי יופיעו שקי זהב,
סוס חתול או אולי ארנב,
המון כרכרות, ארון בגדים או אחוזה,
זאת לא נדע עכשיו אלא רק בדקה הבאה."
זה מה שהיה כתוב, לא האמנתי שסוף סוף אני אוכל למצוא את האושר שלי. לקחתי את המנעול ואת המפתח תקעתי בתוכו, סובבתי אותו, ואז אור גדול הציף את בית הקברות. ולפתע אני ומרי הופענו בבית, ומתוך האור הגיחו דמויות אחת אחת. קודם אמא שלי אחר כך אבא שלי ולבסוף פיטר. לא האמנתי שזה אמיתי, שאני באמת רואה אותם שוב, נגשתי לחבק אותם. הבנתי מה השיר הקצר שהיה במגילה אמר, לכל אחד יש את האושר שלו. לאחד האושר יהיה שקי זהב לאחר הוא יהיה ארנב, אבל האושר שלי היה המשפחה, אמא נגשה לערוך את השולחן, וכך התחיל האושר שלי.
ומה קרה עם ג'ון והחבר שלו אתם שואלים, הם חזרו לחבורה שלהם בידיים ריקות והועפו משם.
