יש אנשים שיש להם אוקיינוס. בכל מקום, בכל חברה, הם לעולם לא ירגישו כמו דג מחוץ למים. הם מסתדרים עם כולם, מתחברים עם כולם. דגי האוקיינוס תמיד מרגישים בבית.
יש אנשים שיש להם בריכה. בריכה קטנה, ביתית. יש בה כל מה שצריך. היא מאגדת בתוכה אנשים ומקומות. היא מוקפת בחומה נמוכה להגנה, אבל אין בעיה לעבור אותה, אם רוצים לנסות דברים חדשים, לצאת מאזור הנוחות. אפשר להרחיב אותה, ליצור בריכה נוספת ודרך שמקשרת, עם מצאתם עוד בריכה שמתאימה לכם. דגי בריכה לא תמיד מרגישים בבית, אבל תמיד יש להם בית לחזור אליו.
יש אנשים שיש להם אקווריום. הם חיים בתוך בועה קטנה ומוגנת. מישהו דואג להם לאוכל, למים נקיים, ואפילו לצמח ולבית קטן בפנים. הם חיים בתוך בועה קטנה ומוגנת. הם אמנם לא יכולים לצאת מבלי לשבור אותה, אבל דגי האקווריום לא צריכים לדאוג.
ויש אנשים שהם כמוני. אנשים שיש להם שלולית. השלולית יכולה להתייבש בקלות, יכולה להתמלא בבוץ, ומישהו עלול לדרוך עליך. אבל לדגי השלולית אין ברירה טובה יותר.
השלולית יכולה להיות מקום, כמו הבית שלי. אבל לשמש קל לחדור אליו ולייבש אותה. אם רבתי עם האחים שלי, אם ההורים שלי רבים, או אם אנשים שפגעו בי מגיעים, השמש נכנסת דרך החלונות, ומייבשת את השלולית. ואני צריכה למצוא מקום אחר, שלולית אחרת. השלולית יכולה להיות גם אנשים. אבל במקומות מסויימים, בסיטואציות מסוימות, אנשי השלולית שלי הופכים לשמש ומייבשים כל מה שסביבם, ואני נשארת על אדמה צחיחה, מפרפרת ונושמת בקושי, דג מחוץ לשלולית שלו.
השלולית היא לא מקום בטוח. היא מתייבשת לפי מזג האוויר, ולגשם יכול לקחת זמן רב לרדת. היא יכולה להתלכך, כי לאף אחד לא אכפת מסתם שלולית ברחוב. אף אחד לא שם לב שבתוך השלולית יש דג קטן, מבוהל.
אני לא רוצה להישאר בשלולית, אבל אין לי ברירה. אין לי איך לצאת ממנה. אין לי איך לבנות לעצמי בריכה.
