התעוררתי בבהלה מקול רעש האזעקה שצפצפה בטלפון שלי, ברקע נשמעו רעשי יריות הטילים שהחמאס שיגרו לעבר הישוב שלי, הבית שלי ושל חבריי.
מאז שהמלחמה התחילה ירי טילים הפך לשגרה בחיי היום יום שלי, בכל פעם שנשמעת האזעקה מפיקוד העורף להיכנס למקלטים אני והמשפחה שלי רצים בכל המהירות לכיוון הממ"ד, מהר ככל האפשר כדי שנהיה מוגנים ושבעזרת ה' לא ניפגע.
כשאנחנו נכנסים לממ"ד אמא מחזיקה את אחי הקטן שהוא בסך הכל בן שלוש וכבר הספיק לחוות יותר משרצה או שהיה צריך, התפקיד שלי הוא לנעול את דלת הממ"ד ואת החלונות כדי שבמקרה ותהיה חס ושלום חדירת מחבלים אנחנו נהיה מוגנים בפנים.
כמו תמיד, ברגע שהתעוררתי מרעש האזעקה וקול הטילים רצתי אל הממ"ד בכל מהירותי וכשהגעתי לתוכו נעלתי את הדלת והחלונות וברגע שסיימתי איתם הרגשתי קצרת נשימה, כאילו האוויר פשוט נעצר ושאני לא מצליחה לנשום, הרגשתי שמשהו לא היה בסדר, אמא עדיין לא הגיעה, היא לא הייתה בתוך הממ"ד, לא היא ולא אחי הקטן.
ספרתי את השניות כשהן הפכו לדקות ומדקות לשעות, מכל שנייה שעברה הרגשתי איך הפחד מחלחל עוד ועוד אלי, הדאגה אליהם הייתה כה גדולה עד שהתלבטתי האם אני צריכה לצאת ולחפש אותה. הבעיה הייתה גדולה מאוד, פיקוד העורף עדיין לא נתן את ההתרעה שמאשרת את היציאה מהמקלטים.
לקחתי את הטלפון וצלצלתי בפעם העשרים אל אמי, מנסה להשיג אותה כדי לשאול אותה לשלומה ולשלום אחי, לשאול אם הם בסדר והאם הם נמצאים במקום מוגן אך כמו בכל תשע עשרה הפעמים הקודמות גם הפעם היא לא ענתה, השיחה הגיעה אל המענה הקולי.
הדמעות שוב התחילו להיווצר בין עיניי, הרגשתי חסרת תועלת במצב הזה לגמרי, אמא שלי נמצאת שם בחוץ יחד עם אחי הקטן בלב הסכנה.
איך? איך יכולתי להיות כזו חסרת אחריות ולא לבדוק מה קורה איתם כשהתחילה ההזעקה ורק לדאוג לעצמי, כל שנייה שאני נמצאת פה מוגנת הם נמצאים בחוץ בסכנה. מיליון מחשבות עברו שוב ושוב בראשי, בין אם היו מחשבות דאגה ובין מחשבות של פחד וחרדה.
המחשבות גרמו לי להיזכר שוב, להיזכר איך הם לקחו את אבי בכוח, אבי שהגן עלינו בכך שקנה לנו מעט זמן כדי לברוח משם, לברוח מידיי הרוצחים שרוצים במות כולנו.
"הוא…. הוא לא שרד" חשבתי אך בעצם אמרתי זאת בקול, בכך שאמרתי את זה, כל מה שניסיתי להדחיק הציף אותי שוב וכל רגשות האשמה חזרו לתקוף אותי 'הוא מת בגלל שהציל אותך' 'הוא לא פה בגללך', מחשבות דומות כאלה ואחרות הציפו את ראשי עוד ועוד עד שהרגשתי שראשי עומד להתפוצץ מרוב הכאב שבהם.
הכאב התחזק והתחלתי לחפש את כדורי האקמול שיעזרו לי להקל עליו, חיפשתי וחיפשתי בכל מקום שיכולתי לחשוב שבו הם יוכלו להימצא אך הם לא היו שם. זה היה כאילו הם התפוגגו באוויר, חשבתי שאולי שכחתי לשים אותם בממ"ד אבל זה לא היה הגיוני, הרי רק אתמול הנחתי במגירה חבילה חדשה סגורה עם העטיפה.
הכל נעשה מוזר יותר ויותר, כבר לא הצלחתי להבחין בין ימין לשמאל.
כאב הראש שלי התחזק ולא הייתה לי דרך להקל עליו, נשכבתי על הרצפה המלאה כריות בד נעימות, לקחתי את השמיכה שהכנסנו פנימה אחרי האזעקה האחרונה והתכסיתי בה, מרימה את מבטי אל התקרה הכחולה שאבי צייר עליה עננים כשהייתי בת חמש. עשר שנים עברו מאז שזה קרה, היום אני בת חמש עשרה שרק חולמת שאביה יוכל לצייר בשבילה שוב.
מחשבות ודמיונות חלפו עוד ועוד בראשי כשהכאב שבו החל לפחות, עיניי הרגישו כבדות יותר ויותר כאילו הן סוחבות משקל רב, הן החלו להיעצם למרות רצונותיי להישאר ערה והן נעצמו ונרדמתי.
קול הדפיקות הרמות על דלת הממ"ד גרמו לי להתעורר בבהלה ולקבל מכה מהכיסא שהיה לידי, התיישבתי בניסיון להבין מה קורה בעוד הדפיקות המשיכו להיתדפק על הדלת ללא הפסק והתחילו להישמע חזקות יותר ככל שהשניות עברו.
"אלי? את שם?? בבקשה תפתחי את הדלת" את הקול הזה הייתי יכולה לזהות ממרחקים, ברגע ששמעתי אותו נעמדתי במקומי והתחלתי לפתוח את דלת הממ"ד במהירות.
כשהדלת נפתחה לא הצלחתי לעצור בעצמי ורצתי בבכי אל בין זרועותיה של אימי, חיבקתי אותה כל כך חזק מפחדת שזה רק הדמיון שלי, לא זה לא היה הדמיון שלי או כל דבר אחר, זו אמא שלי, היא עומדת ממש מולי ומחבקת אותי.
"לאן נעלמת?" שאלתי אותה מנסה לנגב את דמעותיי שלא הפסיקו לרדת במורד לחיי למרות הניסיונות לעצור אותן
"הייתי בגן המשחקים עם אחיך כששמענו את האזעקות במושב, הוא ואני רצנו אל המקלט שהיה קרוב לשם ונשארנו שם עד לפני חצי שעה" אמרה בקולה העדין עוטפת אותי בחיבוקה האוהב.
"למה לא ענית לי לטלפון? ניסיתי להתקשר אליך הרבה פעמים אבל לא ענית וזה הדאיג אותי מאוד" אמרתי והיא בתגובה חיבקה אותי חזק חזק מלטפת את לחיי בעזרת ידה
"אני מצטערת שהדאגתי אותך מתוקה שלי, לא היתה קליטה במקלט ולכן לא יכולתי לקבל את השיחות שלך בכלל" אמרה
התחבקנו עוד דקה שתיים ואחרי כן הלכנו אל חדרו של אחי, התקרבנו אל מיטתו וחיבקנו אותו שתינו יחד, הוא חיבק אותנו בחזרה ועם זה הבנתי שאני לא צריכה לפחד משום דבר כל עוד יש לי את שניהם לצידי ביחד כמשפחה.
תפריט
