הוורדים אדומים מדי,
וכך גם השמים
וכך גם השקט שפועם לנו באוזניים.
שקט של דמעות וצעקות שנבלעו
שקט של ספינות ישנות ששקעו.
ככה זה תמיד אחרי הסערה הגדולה תמיד יש דממה צורמת,
שאליה אני מחכה בצפייה כי זה אומר שהסערה סוף סוף נגמרת.
אבל במקום הצמרמורת שאמורה לבוא אחרי סיפור יחיד ביחד עם עיניים אדומות,
בא גל של כאב שהתנפץ על שברים רבים מדי שכבר לא מרגישים איך זה היה פעם לחיות.
והשובר גלים הגדול שתמיד עמד מולם שעליו סמכו שיגן עליהם גם אותו הצליחו לשבור,
כי היו בו חורים שהחול לא סתם
שהחול לא הצליח לבצור.
אך השברים הקטנים לא באו לעזור כי היו בטוחים שהכאב לא יחזור.
ועכשיו כשאין להם על מי לסמוך הם מנסים לקום,
כדאי לבנות מגן לאבנים הקטנות יותר שיעברו שיקום.
שידעו שיהיה מי שינפץ להם את הכאב
שידעו שיש מי שיגן עליהם מהאויב.
תפריט
