הטירוף שבפנים / מיטל חן

בתוך כל הטירוף, אני מרגישה אבודה.
סתם, מתבוננת בשגרה.
שואלת את עצמי, האם יבוא היום שיתרחש השינוי?
או שזה דמיון מופרך והחלום עוד רחוק.
העם נרצח לאט לאט, בלי לשים לב.
מסווה באנשים טובים אך עם המון כאב.
כל כמה חודשים שומעים על מבצע חדש.
ומדהים עד כמה זה גם כואב כל פעם מחדש.
אני רק רוצה להרגיש בטוחה.
בלי לשמוע כל בוקר על אדם שנפצע.
אני רוצה להגשים את החלום ולחיות ללא פחד,
אבל בשביל זה צריך את כולנו ביחד.
מקווה שיום אחד הכל יסתדר,
ולהשלים עם המציאות יהיה מקרה אחר.
להאזין לחדשות ולא לשמוע על עוד כמה נופלים.
שילדים לאבות לוחמים לא יהיו כאובים.
בימים שהעם צריך להיות חזק מתמיד,
הוא מצליח אבל לפעמים גם נשבר.
עם כל המצב לאחרונה, תהיתי לעצמי,
איך זה נהיה כל כך רציני.
נכון, הגענו לנקודת השבירה.
אבל זה גם הזמן לצמוח ולעלות חזרה.
זה הרגע שלנו, להוכיח לכולם מסביב,
עד כמה עם ישראל חזק ויציב.
עוד רגע, אנחנו כמעט שם.
רק עוד מספר צעדים,
עד שנהיה מאוחדים.
כי בינתיים, העם נקרע מבפנים.