למה שהכל כל כך זהוב, אנשים עדיין ישנים?
איך זה שמסביב הכל ירוק, ואנשים עדין רבים?
ומתי שהכל שחור, עם כוכבים מאירים, אנשים חוזרים לישון?
איך כולם לא רואים את היופי הזה- בשקט,
ברגע שהכל משתנה מחושך לזהוב,
משקיעה אדומה לשמיים מלאי כוכבים.
ואיך זה שלמרות שאני יודעת את התשובה,
אני לא מבינה?
איך זה שאנשים הרגילו את עצמם לישון ולכבות את עצמם בזמנים הכי יפים?
איך?
פשוט איך?
אם אני הייתי יכולה, לא הייתי עוצמת את העיניים לשניה.
הכל פשוט כל כך יפה.
אולי מספיק יפה כדי להשלים את מה שחסר?
אולי מספיק יפה כדי להשתיק את כל המחשבות?
אולי לתמיד, אולי לרק שלוש שניות.
אבל מספיק שלוש שניות של שקט,
שלוש שניות פשוטות,
שלוש שניות של לא לרוץ אחרי המוח,
שחושב מאתיים ושמונה מחשבות שונות באותו זמן על שבע מאות נושאים שונים.
שלוש שניות של שקט מוחלט.
שלוש שניות של רגע שקט.
אולי ככה אצל אותם אנשים זה מרגיש?
כי אני הבנתי שיש אנשים שפשוט קמים וחיים,
מצחצחים שנים בלי דיאלוג שלם בראש,
משהו כל כך פשוט, כל כך יפה, אני הייתי רוצה את האפשרות הזאת.
לשלוש שניות הייתי רוצה אותה, אולי לחיים שלמים.
כדי שכשאני יוצאת עם חברות, אולי פעם אחת הקולות האלה ישתתקו, ולא יאמרו את אותם המשפטים שבאמת גומרים אותי.
אני יודעת זה נשמע מגוחך,
אבל באמת הייתי רוצה פעם אחת, אחת וזהו,
לצאת עם חברות ולא לשמוע: "מה את עושה",
"לא לזה היא התכוונה",
"אל תזכירי את זה",
"זה מוזר שאת יודעת עליה את זה".
וגם האיש הזה ששם בפינה, שמע שאמרת טובה במקום תודה איזה מביכה
די.
אני רוצה שקט מופתי לפעם אחת.
לא לחשוב מה אחרים חושבים,
ומה אני חושבת.
אני רוצה שקט יפה שלא שומעים כלום,
או שאולי שומעים את הכל, חוץ ממה שבפנים?
