התדפקתי על דלת השמחה עד שנכנסתי שם, בית מופלא המלא באנשים צוחקים, ביניהם לצים וביניהם הטוענים לאושר. אהבתי להיות שם, אולם לאחר זמן מה הבית הפך שחור והאנשים הפכו עצובים. הלכתי.
הלכתי אצל התקווה, אנשי התקווה יושבים יומם וליל בשדות שרופים המעלים ריח עשן נורא, לאנשי התקווה יש אויב מעבר לשדות, אנשי האכזבה המציתים את שדותיהם. לא איש מלחמה אנוכי ועל כן לקחתי את רגליי והלכתי.
דילגתי על גבעות העצב והחרדה, אני לא מחפש צרות.
לפעמים אני הולך אצל ההיגיון, בעיר ההיגיון האנשים אמנם קרים כמו גם מזג האוויר אבל יש להם הרבה להציע, הם בעלי הניסיון והחכמה והם שיגידו לך את הדרך אם קצרה היא או ארוכה, אם טובה היא אם רעה. לבסוף, לאחר שלמדתי מהם רבות, היובש והקור הכריע אותי. המשכתי ללכת.
פעם אחת במסעי בהביטי לשמיים, ראיתי עיר באוויר, עיר הדמיון האבודה, ואני מצאתיה! לקח לי הרבה זמן להגיע אליה, נעזרתי בחבלים עננים וסוכריות אך זה סיפור לפעם אחרת. בהגיעי לשם ראיתי אנשים קטנים מרחפים באוויר, הדבר לפלא בעיניי עד עתה. הייתי חריג בנוף ולכן לאחר כמה זמן, הלכתי גם משם.
בית נוסף בו ביקרתי הוא בית הטיפשות, בית קטן עם אנשים מעטים, אוהבים, ספונטניים ושיכורים, יוליכו אותך לכאן ולשם ולפעמים אף ירוצו עד שלא תעמוד בקצב. לך איתם אחרי יום קשה ויראו לך נופים מרהיבים שיסירו ממך כל דאגה ויגון. נדמה היה כי ימי חייהם הבל ומשלים הם את עצמם. ברחתי.
כשנכנסתי לבית החברות הבטחתי לעצמי שאשאר.
כאשר תיכנס בדלת החברות, תנעל אחריך.
חבר הוא התרופה למצוקות ליבך.
ביקורי שם הסתיים כשהבית החל להתמלא בסכינים חדים, במקלחת, בסלון וגם בחדרי השינה.
לפתע מרחוק ניצב הלב, מקום חמים ונעים, עם אדם אחד בלבד, יש לו רק דבר אחד לומר ואם תקשיב לו תהיה המאושר בעולם. האדם הזה הוא אתה.
