העיר / נועם פיינגולד

הדרך לנצח עוברת ומתפתלת בין כל רגע בהיסטוריה, כמעט. אני יושב בספסל האחורי של הרכב, בחלון משתקפים: עצים, כבישים, כמה צלבנים. גם יוונים, בריטים, אפילו כמה מונגולים- גם הם רצו להשתתף בחגיגה. ועוד איזה חגיגה- המון שמן זית מבית לחם יהודה, יין מן השומרון, חיטה מבית שמש.

נתנאל שואל, מתי נגיע? אבא עונה: רבע שעה. זה מעט מאוד זמן, אני חושב, ביחס לזמן שמוריה עומדת על תילה. כשהרכב עובר ליד האבנים החתוכות בצורת "ברוכים הבאים" אני תוהה אם ציון כולה עלתה מן האדמה, ועכשיו כל כולה עשויה סלע ניצב. אפילו אבן על שמה יש, על שם העיר אשר בחר לשכון שם.

אבא שר את מעל פסגת הר הצופים ומזייף בחלק של ה"ירושלים". הוא מושך את ה מ', והיא נמתחת ונמתחת כמו העצבנות של אמא. די כבר, היא מתלוננת. הלכו לי האוזניים. הוא צוחק קצת ומפסיק. צחוק קצר יש לאבא.

אנחנו חונים, יורדים מהרכב. יש המון תנועה לכיוון שאליו אנחנו הולכים. רבתי עם התברכה בהמון ססגוני של אנשים. בני עליה והם מרובים, עשירים ועניים, תיירים ויהודים ואחרים. יודוך עמים, א-לוהים. ממילא עמוסה ואנחנו עולים במדרגות אל שער יפו. עוברים בדלתות, משתאים. השמש בוהקת על המרצפות הרטובות מימי גשמים. היה מעט רטוב הלילה, בעדן.

מתקרבים אל ההר, ונדמה כאילו כלה עולה לקראתי. עטויה אור כנזר, מתייפה בלבונה, והיא כולה כגן הא-לוהים. יפה היא, הכלה, מכל רחבי תבל עולים לראותה. ושמות רבים לה, כחול שעל שפת הים. אני מביט בה, משתומם. נדהם. ממשש פתק חצי כתוב שמקופל לי בכיס.

וההר עשן כולו, מפני אשר ירד עליו ה'. נוגעים-לא נוגעים. אני עומד בשתיקה. שולח יד. נשיקה.